"ניטע בך שורש אל כאשר ממנו נפרדת
להיות אדם בורא עולם בנשימה"
לפני כשבועיים ישבתי ב"סווט לודג' גברים" שכינסנו לכבוד יום הולדת של חבר ממעגל הגברים שלנו. ה"שאמן" שלנו הוא רועי שנער, והרבה מהשיתופים סביב האש והאבנים החמות היו סביב השיר הנפלא שהוא הביא לעולם: "אדוות של אור", וסביב התובנה העמוקה המובעת בשיר, שכל אחד מאיתנו הוא "אלוהים בוסר" שצריך למצות מעצמו את הפוטנציאל האלוהי כבורא, ואיך כדאי לתעל זאת לבריאת מציאות טובה ומיטיבה.
צריך לזכור את זה כאשר קוראים בפרשה כיצד משה ואלוהי ישראל כבר יודעים מראש שבני ישראל יחטאו ויחטפו, והפלא ופלא – זה באמת מה שקורה… דור אחר דור…על הרקע הזה, ובפן האישי, התחבר לי ללב הפסוק הבא: "הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה"
יש מקרים בהם אני שוכח את הפוטנציאל האלוהי שבי, ימים בהם אני נפרד משורש האל שניטע בי, בימים כאלו נפער בי "חור שחור" אליו אני נשאב, ואז אני שוקע ברחמים עצמיים, בכעסים על כולם, מתהלך בגבות מכווצות וגוף קפוץ, ואני ממש לא נעים לעצמי ולסביבה. בימים כאלו שום דבר טוב לא יוצא, כל הרעות האלה מצאוני ביום כזה… "צרות באות בצרורות"… ביום כזה אני אשבור את הכוס המועדפת על אהובתי, ביום כזה אני אשכח את הקוד של הרכב או של הכספומט, ביום כזה אני אדפוק את האצבע הקטנה של הרגל במשקוף… ימים כאלו הם לא מצב ולא מצע טוב לבריאה אלוהית.
בימים כאלו הייתי מחכה רק "ללכת לישון ולסגור את היום". היום אני כבר מכיר כמה "טכנולוגיות מסייעות", ואם אני זוכר אותן מתוך המעמקים שאני נמצא בהם, אז אני עוצר רגע את הכל, מוריד נעליים ועומד על אדמה טבעית וחשופה, מחבק איזה עץ, נושם עמוק כמה דקות, ו"מאפס את עצמי לדעת".
שנזכה כולנו השנה להיות אדוות של אור…
(התמונה הנפלאה היא ממעגל שירה מקודשת של רועי שנער)
