זה אותו החלק בתוכך שמאפשר לך להיפרד כשאינך רוצה להיפרד.
הוא מאפשר לך לבטא, להוציא החוצה את העצב שקיים בך כשאתה חווה אובדן כלשהו. זה יכול להיות אובדן של מישהו אהוב או אובדן של עדשת מגע.
כשמותר לך לבטא את האבל שלך, אתה נפטר ממנו.
ילדים שמרשים להם להיות עצובים כשהם מרגישים עצב, חשים בריאים יותר בנוגע לעצב כשהם מתבגרים, ועקב כך, הם בדרך כלל מתגברים ﬠליו במהירות.
ילדים שאומרים להם: "אל תבכה", מתקשים לבכות כמבוגרים. אחרי הכל, כל חייהם אמרו להם לא לעשות זאת. לכן הם מדחיקים את אבלם.
*אבל שמודחק בﬠקביות הופך לדיכאון כרוני, רגש מאוד לא טבﬠי.*
אנשים כבר הרגו בגלל דיכאון כרוני. מלחמות התחילו, אומות נפלו.
—
מתוך: "שיחות עם אלוהים", ספר 3, מאת ניל דונאלד וולש, הוצאת אופוס, 1999, עמ' 26-24
סדרת ספרים שמאד השפיעה עלי ושיפרה את איכות החיים שלי, בכך שנתנה לי זוית ראיה נכונה להסתכל על החיים ועל האתגרים בחיים.