אתמול בערב נקברתי בעודי בחיים. חפרתי בעצמי את קברי, וחבר שאיני מכיר כיסה את כולי באדמה. רק צינור נשימה קצר מבמבוק חיבר אותי להבל העולם הזה.
חוויות מערב מרומם, עם מעגל גברים מרגש, ו"טקס איחוד עם אמא אדמה" בלונה פארק של רועי שנער, השאמן שלי
הדבר הראשון שהרגשתי ברגע שכיסו אותי באדמה היה הדופק. הרגשתי את הדם הזורם ברגליי הנלחצות תחת משא האדמה הכבדה. מעניין שדווקא במפגש עם חווית מוות, הדבר הראשון שהרגשתי הוא את החיים.
בזמן שחבריי מכסים אותי באדמה מהרגליים ומעלה, הבטתי בשמיים זרועי הכוכבים של הגולן. הדרך אל העולמות העליונים היתה פתוחה וברורה. אם אעוף מספיק מהר אולי אפילו אוכל לחזור אחורה בזמן אל תחושת הרחם העוטפת בבטנה של אמא שלי. או לעוף קדימה בזמן, לרגע בו אחזור בסוף ימי אל הרחם העוטפת של אמא אדמה.
בחוץ, ליד המדורה, החברים שרו את: "אל בטן האדמה, מבקשת הנשמה".
היה רגע קצת קשה כאשר כיסו באדמה את ראשי עטוף התכריכים. משקל האדמה על הפנים, יחד עם אובדן החושים והתנועה, העלו חרדה קלה. זכרתי שברגע שאבחר אוכל להשמיע את הסימן המוסכם ומיד יוציאו אותי ונרגעתי. נרגעתי מדי אפילו… פתאום זה לא הפחיד להיקבר. לרגע זה הרגיש כמו משחק. ואני בכלל באתי עם ציפיות לחוויה טרנספורמטיבית עמוקה…
נתתי לעצמי כמה דקות להאט, להניח לציפיות, ולתת למה שבא לעלות. נכנסתי בדימיון לסשן של קבורה ונפרדתי מכל קרוביי. סלחתי וביקשתי סליחה. כשחשבתי על ילדיי אפילו הצלחתי כמעט לבכות. רק כמעט, כי לך תבכה בתנאים האלו…
נרגעתי והתמקדתי בלהרגיש איך זה להיות במצב הזה.
איך זה מרגיש כשאני קורא לזה "טקס התאחדות עם אמא אדמה"? ואיך זה מרגיש כשאני קורא לזה "טקס קבורה"?
"איזה כייף יהיה בסוף ימי, כשכל החבר'ה ידברו עלי"
שכבתי ודמיינתי איך במותי אהיה עטוף, כמו עכשיו, רק בבד כותנה דק שעוטף את אזור המותניים, וכל שאר גופי החשוף יבוא במגע ישיר והדוק עם אמא אדמה.
בחוץ, הגברים במעגל, שרו ודיברו עליי דברים טובים.
חשבתי על הרגע בו יגיעו החרקים והתולעים ויתחילו לכרסם בגוף שכבר אין בו צורך, איך חלקים ממני יתאחדו עם האדמה ולאט לאט יהפכו להיות חלק ממנה.
זה לא הגעיל אותי. להיפך – זה דווקא הלהיב אותי.
ככה אני רוצה להקבר – עטוף בתכריך כותנה קטן, עטוף בחיבוקה של אמא אדמה, ולתת לה לעשות את העבודה ולגרום לנו להתאחד סוף סוף בחזרה.
כי מעפר באתי ואל עפר אשוב. ראו זאת כצוואה.
התמסרתי לעוד כמה רגעים ברחם האדמה העוטפת את כולי, והשמעתי את הסימן המוסכם ליציאה – 3 קריאות, שהאחרונה בהן יצאה ממני ממש כתרועת שמחה.
יצאתי מלא באנרגיות של אהבה ועם לב פתוח לרווחה. ניערתי מעליי את החול ונכנסתי אל אמבטיית צמחי המרפא שרועי הכין לכבודנו. המים היו קרים והלילה גם. חשבתי – איזה כיף זה לחיות בלונה פארק של החיים. אין מצב שאני לא מנסה את כל המתקנים! נשכבתי כולי במים, בינות לעלי המרווה, הגרניום ורצועות האלוורה הדביקות.
חזרתי אל מעגל הגברים מסביב למדורה. עם תה חם ושיתופים מרגשים, מהחוויה ומהחיים. נפרדנו בחיבוקים ארוכים.
הנסיעה הביתה היתה נעימה. היה קצת אחרי חצות וכבישי הגולן שוממים. העיניים ממוקדות בכביש כדי להימנע ממפגש עם בעלי החיים איתם אנו חולקים את המרחב.
פתאום עברתי מעל חיה דרוסה ומרוטשת על הכביש. פרססתי וחזרתי אליה. זה היה קיפוד. פיניתי את רובו אל צד הכביש, אל האדמה.
היה קר ורציתי לחזור לתוך המכונית החמימה, אך הרגשתי שאני צריך להשאר איתו עוד רגע קל. הודתי לו על תפקידו בעולם, וחשבתי לעצמי מה המפגש איתו בא ללמד אותי? ולמה פגשתי אותו דווקא במצב הזה – הגוף מבחוץ כמעט שלם, אך איבריו הפנימיים פזורים לכל עבר.
קיבלתי מסר שהקיפוד מבחוץ כולו קוצים ודוקרני. אך בפנים הוא רך ופגיע. וחשבתי שאולי גם אני לפעמים כזה – מרגיש בתוכי שאני רך ומזמין חברה, אך מבחוץ מרגיש דוקרני ומרוחק. ברור שהקוצים שלי רוצים להגן עלי. אך ממה? אם יבוא רכב הוא ימעך אותי בין אם אהיה קיפוד או עכבר.
נזכרתי בתרגיל "מקום בטוח בטבע" שעשינו ב"מסע שחרור" ברומניה. המקום הבטוח שמצאתי היה מצע עלים רך ונעים לשכב עליו, אך מוקף קוצים וענפים דוקרניים כמו סורגים. נזכרתי בעצמי עומד שם, מזמין את חבריי לקבוצה להיכנס אל המרחב שלי, אך אף אחד לא מעיז. הקוצים מרתיעים אותם. ואני עומד שם מתוסכל. לא מבין למה אף אחד לא בא לי.
נזכרתי בהנחייה של דיויד דיידה שאני אוהב לשנן: "חייה את חייך עם לב פתוח, אפילו שזה כואב"
הודיתי לקיפוד ונפרדתי ממנו והמשכתי בנסיעה. אחרי כמה דקות, על כביש הגישה למושב, פגשתי קיפוד נוסף באמצע הכביש. קיפוד חי. קלטתי אותו ברגע הנכון והצלחתי לעבור מעליו מבלי לדרוס אותו. מזמן לא פגשתי קיפוד. והנה בטווח של כמה דקות פגשתי שניים – חי ומת. מת וחי.
חשבתי על המפגש הזה עם המוות והחיים.
כמה אני מת-חי. וכמה אני חי-מת…
—
תודה אחי אהובי, רועיקי, על ההובלה של המסע המשמעותי הזה. על שאתה חולק איתנו את הרפואה שלך בנדיבות ובאהבה.
אני ממש ממליץ לכל אחד ואחת לעבור את הטקס המשמעותי הזה! אפשר בקבוצה קטנה, ואפשר גם אחד-על-אחד. דברו עם רועי שנער: 050-359-6500
