נעים מאד, אני צחי הררי

אני בן 47, אבא לשלוש בנות ובן. אני גר במושב מיצר שבדרום רמת הגולן. 

ההכשרה שלי מתחילה עוד בגיל ההתבגרות, כשהתחלנו להחליף את התלות בהורים בתמיכה רגשית מחברים… גרתי בפנימיה של עליית הנוער. ההורים שלי עבדו שם, ואני נהנתי מ-2 העולמות – להיות תלמיד אקסטרני בבית הספר, אבל להיות כל היום עם חבריי וחברותיי מהפנימיה. היו לנו ימים טובים של חיים בשבט, עם הרבה כיף והתרגשות עד כדי פרפרים בבטן מהתאהבות ראשונה, נשיקה ראשונה ומגע מיני ראשון… 

עם סיום התיכון המשכתי למה שהיה בזמנו חידוש – מכינה קדם צבאית. למדתי ב"קשת יהודה" שבמושב קשת, והתחזקתי בדת. נהנתי ללמוד את כתבי הרב קוק בלילות לבנים עד אור הבוקר. 

התגייסתי לגולני כלוחם בגדוד 13. יצאתי לקורס מכי"ם ומיד אח"כ לקורס קצינים. אחרי תפקיד קצר כקמב"צ בבא"ח קיבלתי את התפקיד אליו ייעדתי את עצמי – מ"מ ברובאית! אחריו הייתי שוב קמב"צ וגם קצת סמ"פ, אבל אם תשאלו אותי מה עשיתי בצבא – אענה מ"מ ברובאית. המפגש הישיר עם החיילים הכי מקסימים ומשוגעים בצבא היה חוויה מכוננת עבורי, ואני גאה מאד ומודה על הזכות לעשות את התפקיד הזה. במהלכו טעמנו מכל הטוב שיש לשירות הצבאי בחזית להציע – מחברון ועד לבנון. 

מהצבא יצאתי בנסיבות לא נעימות – נפצעתי בתאונת דרכים עם האופנוע שלי. ריסקתי את הברך ואת האף, וצה"ל שלח אותי הביתה עם שחרור משירות מילואים, ועם פוסט טראומה צבאית בה התחלתי לטפל רק בשנים האחרונות. 

השיקום מהפציעה היה ארוך וכואב, אבל במהלכו מצאתי עיסוק שאני יכול לעשות גם בישיבה ולא בריצה על הג'בלאות כמו שהייתי רגיל – למדתי פיתוח אתרי אינטרנט, עד היום זהו אחד ממקורות הפרנסה שלי. יש לי עסק עצמאי לפיתוח אתרי אינטרנט. 

לפני כ-10 שנים נפטרה אימי האהובה. האובדן והאבל שלחו אותי למסע ארוך של היזכרות. מי אני בעצם? מה אני רוצה לעשות בחיים האלו? האם אני חי את החיים שאני רוצה? האם אני בכלל חי? ומה אשאיר אחרי אחרי מותי? 

המחשבות האלו הובילו אותי לחקור ולגלות את הדרך בה אני עדיין הולך ועדיין מתאמץ לגלות להיכן היא ממשיכה, ובאיזו צומת עליי לפנות בכל פעם. 

הדרך הובילה אותי לפסטיבל "שיווה" של עמותת "דרך גבר", שם גיליתי מחדש את התמיכה שבאחווה הגברית. 

המפגשים פעם בשנה, ביום הזיכרון, עם החברים מהצבא שחיים בהתמודדות עם פוסט טראומה צבאית, העירו בי קריאה חזקה לצאת לעזרתם, וללכת ללמוד כלים שיסייעו לי במשימה החשובה הזו. 

כך מצאתי את עצמי נוסע פעם בשבוע את כל הדרך מרמת הגולן לאוניברסיטת תל אביב, לבית הספר לעבודה סוציאלית, כדי ללמוד הנחיית מעגלי גברים. זה היה עבורי קורס משנה חיים. גם רכשתי מקצוע שהיום הוא כבר מוכר ומבוקש, וגם הרווחתי חברי אמת ולב לחיים. והבונוס הכי גדול – זה היה תהליך של תרפיה עוצמתית מאד עבורי! יצאתי משם גבר מודע יותר, עם שפה רגשית שממשיכה להתפתח כל הזמן. 

בתהליך שאני עובר עם עצמי גיליתי את רפואת הטבע. גם בטקסים שמאניים קבוצתיים בלילות של מדיסין, שירה מקודשת ונשימות מעגליות, וגם בטיולי בדד שלי עם עצמי. הרגשתי שאני חוזר הביתה. הבנתי שיש רפואה עוצמתית בחיבור המשולש – גוף>נפש>טבע, והתחלתי ליצור את הדבר הזה שאני קורא לו "טי(פ)ול טבע". זה התחיל מטיולי ג'יפים בגולן, והמשך התעדן יותר למפגש ישיר עם הטבע בהליכות קצרות ואיטיות ועם תשומת לב לסביבה הטבעית ולמה שפוגשים בה ודרכה.

כדי לשדרג ולהתמקצע בגישה של טבע תרפיה, הצטרפתי לקורס המקצועי "הטבע כמרחב מרפא" בהנחיית יובל ארזי ונועה ישראלי. מהם למדתי כלים מגוונים לעבודה פרטנית וקבוצתית בטבע. 

כיום אני ממשיך ללמוד כל הזמן, בין אם בקורסים או בסדנאות, ובעיקר בהרבה מאד למידה עצמית, כדי לדעת לתת את המענה הכי טוב ונכון לגברים שאני פוגש בתהליכי ליווי וריפוי. 

בין לבין אני גם מתנדב במספר עמותות. בעמותת "בשביל המחר" אני מתנדב כמנחה מסעות שחרור בטבע לעיבוד חוויות לחימה. לפני כשנה הצטרפתי לקבוצת חברים שהמשותף ביננו זה השירות ברצועת הביטחון בדרום לבנון במה שנקרא "תקופת המוצבים", וביחד הקמנו עמותה בשם "קו לבנון" שנועדה להנציח את התקופה ואת הנופלים בה, וגם לסייע ללוחמים מהתקופה בהתמודדות עם החיים בהווה. בנוסף אני מתפעל עם אלה אהובתי גמ"ח של ציוד ללידות בית, ופוגש סביב זה הרבה גברים אמיצים. 

כיום אני מנחה מעגלי גברים בקבוצות תהליכיות ארוכות טווח. אני מנחה קבוצות בזום בקורס שנקרא "ללמוד לכעוס נכון". אני מנחה סדנא שנקראית "שלי ורק שלי" בה אני פוגש נערים מתבגרים בבתי ספר תיכון ומדבר איתם על איך ליצור זוגיות מיטיבה ואיך להמנע מאירועי אלימות, בזוגיות ובכלל. ועוד כל מיני מפגשים קבוצתיים כאלו ואחרים. 

אשמח לפגוש אתכם כקבוצה, או אותך כיחיד! צרו קשר  ונדבר. .