ביום חמישי, עת הכריזו על הבידוד הלאומי וביטלו את הלימודים, הבנתי ש-2 מקורות פרנסה חשובים לי התפוגגו לגמרי. אין תיירות ואין חינוך, אין קבוצות, אין סדנאות ואין מפגשים. כל המדינה בבידוד. הכל בוטל! הצצה באתרי החדשות העלתה את מפלס הלחץ והדאגה.
בסופרמרקט אנשים העמיסו עגלות והיו תורים ארוכים.
בחוץ היה מזג אוויר משוגע – אובך שרבי יחד עם גשם מלוכלך ורוחות מטורפות.
הרגשתי חוסר וודאות יחד עם חוסר אונים ותלות מוחלטת בגורמים חיצוניים שלא בשליטתי. זהו תמהיל רגשות קשה מנשוא במיוחד עבור גבר, ועוד יותר עבור מי שרגיל לנווט את חייו.
הרגשתי איך תחושת המחנק הולכת ועולה במעלה הגרון. הדופק והלחץ בחזה עלו, האישונים זזו במהירות לכל הכיוונים סורקים אחר מקור הסכנה. המוח עסק במחשבות וחישובים חסרי תוחלת ללא הפסקה. כאילו משום מקום קפץ לו פתאום זיכרון של תנועה אל עבר ידית האחיזה… וזה כבר לא קרה לי מלא זמן….
בנסיעה בדרך הביתה ענפים וקרטונים התעופפו על הכביש, ויחד עם הבורות ברבים בכבישים, הנסיעה הפכה להיות הסכנה ואז כל החושים התחדדו והתמקדו בה.
בחוץ היתה הרגשה של סוף העולם ממש. הרוחות המטורפות, הכבישים הריקים, הישובים החשוכים עקב הפסקות חשמל.
בדרך כלל מה שמרגיע אותי זה הטבע, אבל הפעם הוא דווקא היה בצד המלחיץ והמסוכן. ענפים עפו לכיווני מכל עבר וכמעט פגעו בי. עצים גדולים ממני נשברו. מה יהיה עליי?
כשהגעתי הביתה כבר לא היתה את סכנת הנסיעה להתמקד בה, אבל הגוף לא נרגע, תחושת הסכנה נשארה, אך הפכה להיות לא מוחשית, כי היא לא כאן מולי, וזה העלה את מפלס החרדה לנוכח חוסר הוודאות וחוסר האונים, כי אין סכנה ברורה לפעול מולה.
כולם כבר ישנו אז גם הרגשתי לבד. בחושך.
הבנתי שמה שקורה לי עכשיו זה תחילתו של התקף חרדה. אני מכיר את ההרגשה מהעבר, היו פעמים שהגוף בחר להתעלף כבריחה. אבל מאז שהבנתי את המנגנון, אני כבר לא בורח. אני מתייחס אל החרדה ונותן לה מקום וכך לא מאפשר לה להצטבר לכדי התקף.
אז סיפרתי לעצמי שזה באמת מצב מדאיג. יש חוסר וודאות כלכלית. יש תשלומים לשלם. יש משפחה להאכיל. יהיו צעדים שנצטרך לשקול מחדש. יהיה שינוי בחיים. זה בסדר לפחד. זה בסדר לדאוג. זה גם בסדר להרגיש חסר אונים, כי באמת אין מה לעשות ברגע זה ממש.
כדי להחזיר לעצמי קצת שליטה עשיתי כמה פעולות טכניות – זרקתי את הזבל, סידרתי את הכלים במטבח וכו'.
זה כבר עזר לי והקל על החרדה.
בנוסף סקרתי את "משאבי החוסן" – אמצעי ההרגעה העומדים לרשותי ברגע זה:
טבע – לא, כי הוא השתגע.
מגע מרגיע מאהובתי – לא, כי היא ישנה.
לשקוע בעבודה או בהסחת דעת במחשב – לא, כי יש הפסקת חשמל.
לישון – לא, כי האדרנלין בשיא, אין סיכוי שארדם.
שיחה עם חבר – כן!
אז לפני שיהיה מאוחר מדי, ניצלתי את ההזדמנות והתקשרתי לחבר קרוב שרק מנימת הקול בפתיחת השיחה כבר אנחנו יודעים מה עובר אחד על השני, ויודעים להרגיע אחד את השני. השיחה הזו באמת עזרה לי, אבל עדיין נשארו עוד קצת תחושות של חרדה, אז פניתי לאמצעי הרגעה נוסף שהוא תמיד איתי בכל מצב – האני הפנימי שלי אליו אני מתחבר באמצעות הנשימה.
הנחתי את הטלפון רחוק ממני, הדלקתי נר, סידרתי לי מקום ישיבה נוח על הספה, והתחלתי לנשום לאט ועמוק:
שאיפה. החזקה במלא. שחרור בנשיפה. החזקה בריק. וחזרה.
לאט לאט המחשבות נרגעו. הקצב הואט.
סימנתי לעצמי 2 פעולות שעלו תוך כדי המדיטציה והחלטתי שאעשה אותן מחר על הבוקר, וכך הרגשתי שוב בשליטה.
התקלחתי ושטפתי מעליי את כל התחושות ואת כל הדאגות. נכנסתי למיטה נקי ורגוע. חיבקתי את אהובתי. היא החזירה לי חיבוק מרגיע ומיד נרדמתי.
—
זה טבעי וברור שהזמנים האלו מספקים לנו חרדות ודאגות אינסוף. כל השגרה התערערה. העולם משתנה. המון חוסר וודאות. המון חוסר אונים. הרבה תלות בגורמים חיצוניים. חשוב שנזכור בזמנים כאלו שיש לנו את עצמינו. חשוב שנדע ונכיר מה הם משאבי החוסן שלנו.
אם אתם צריכים עזרה להבין ולהכיר אותם, אתם מוזמנים להתקשר אליי: 050-3565100
צילום: רובי המרשלג
