בדרך אל טקס יום הזיכרון של "רסיסים" בקרית שמונה, אני נוסע צפונה על כביש 90, לבד ברכב, מתקרב אל צומת הגומא, פתאום אני קולט תמרות עשן מעל פסגת רכס רמים. קבלת פנים יותר מטרגרת מזו לא יכולתי לבקש…
אבל בטקס חיכו לי חברים ותיקים ומרגיעים – אחיה ויוסי (ג'ו), וגם צוות המקסימות מנט"ל שליוו אותי לכל אורך הדרך – יובל, מאיה ואור, וגם חגית המטפלת מנט"ל שהגיעה לתמוך בי ובכל מי שצריך.
וכמובן צוות ההפקה המסור – אופיר המפיקה, עינב המנחה, אחיה, הגר וכל מי שמהתרגשות שכחתי.
תודה מעומק הלב לכולכן/ם!
תודה מיוחדת לרמי שדחף אותי לגשת להרפתקאה הזו. תודה גדולה לאלונה והילה מנט"ל, ותודה ממוקדת למאיה הבימאית החדה שעזרה לי לדייק את הסיפור שלי, ובעיקר על כך שאיתגרה אותי לסיים את הטקסט כפי שסיימתי אותו…
ותודה חמה במיוחד כמובן לאלה אהובתי ולמשפחתי היקרה שתומכת ועוטפת כל השנה, ובמיוחד עכשיו.
מאד התרגשתי, ועל ההתרגשות נוספה גם החרדה מאיך יגיבו למה שאני הולך לספר? כי הסיפור שבחרתי לספר ממש לא מחמיא לי.
זה סיפור על קפסולת זמן של 4 חודשים בדרום לבנון, בתפקידי כמפקד מחלקה 2 ברובאית 13 של גולני. ובמיקוד על חודשיים וקצת בהם הייתי מפקד מוצב טייבה.
זה סיפור על אינטנסיביות של אירועים, שתמיד סיפרתי לעצמי שהיו רק "כמעט", ולכן לא חשבתי שיש להם מקום. לא התייחסתי למה האינטנסיביות של ה"כמעטים" האלו עשתה לי ולנפש שלי.
זו היתה תקופה שבא חוויתי את עצמי לראשונה חוצה שוב ושוב את הגבולות שלי בהתקפי זעם, בתגובות קיצוניות ולא שפויות. בחווית שיגעון, ובעיקר – בדידות.
אני יודע שלא הייתי שם לבד, אבל לא חייבים להיות לבד כדי להרגיש בדידות, וגם זו התחושה שחייתי איתה, אז אני לא מתווכח איתה.
זו הסיבה העמוקה לכך שהיום אני שואף לייצר מרחבים של ביחד, כי אני מבין ששם הריפוי.
וכך, בערב יום הזיכרון, עמדתי על הבמה, ובמשך 18 דקות סיפרתי על איך השתגעתי שם במוצב טייבה.
גם הרוח השתגעה והשתוללה.
ואז ירדתי מהבמה ופגשתי קהל נפלא שחיבק אותי בעיניים טובות וחומלות. כמה מהם ניגשו לספר לי שהסיפור שלי נגע בהם. אחד ממש התחיל לבכות… כמובן שהוא קיבל חיבוק חם, וגם חיבור מיידי אל חגית המטפלת.
אח"כ אחיה שר וליטף לכולנו את הלב.
אחרי הטקס התכנסנו לפאנל עם הקהל, ועלו שאלות טובות ומעמיקות. במיוחד ריגש אותי לראות את הבן של אחיה, שהוא בחור מקסים, וגם ממש עכשיו לוחם ומפקד ב"מבצעית" 13 של גולני, מה שהיתה ה"רובאית" שלנו. התרגשתי מאד לשמוע ממנו שלפני שהם שולחים את החיילים לישון הם עושים "מעגל" עם סבב מה שלום כל אחד מהם.
גם חלי אשתו של אחיה היתה איתנו. חפשו את הסיפור שלה מטקס רסיסים 2018, על החיים בזוגיות עם בן זוג שחזר אחרת מהמילואים בג'נין…
מתוך השאלות של משתתפים מהקהל יכולנו מיד לזהות כאלו שחוו הצפה רגשית וחזרה של מראות ותחושות מהשירות הקרבי שלהם. הרבה חיבוקים היו שם, וכמובן עידוד לפנות לטיפול דרך הילת"ק או נט"ל, וכמובן שגם חגית היתה שם לתת מענה מיידי.
אני קולט עכשיו שאני כותב עוד ועוד כדי לדחוק למטה את הלינק לצפייה, כדי להפחית את הסיכוי שתלחצו עליו… אבל יאללה, מזכיר לעצמי את הסיבה שבגללה בחרתי לעשות את זה.
אז הנה לינק לצפיה – אני מתחיל בדקה 25, וכדאי להמשיך לצפות ולשמוע אחרי את אחיה שר את השיר המקסים שהוא כתב והלחין:
https://youtu.be/4HIhUjqhtYQ?t=1480
והנה הטקסט:
https://docs.google.com/document/d/1PxGfMgd3od6NVJuQGu7Q6f0NcNhueE8-iZLERh1G-sA/edit?usp=drivesdk
