בתמונה – אני מחייך, כמו שלא העזתי הרבה שנים!
בעקבות שיחה על פחד מטיפול שיניים, כתבתי על הנושא מנקודת מבטי, על איך הפכתי מפחדן ותיק – למטופל מסור:
בטיפול שיניים יש כמה אלמנטים מפחידים:
אתה מקריב את עצמך מרצונך לחסדי מישהו זר שבוודאות הולך להכאיב לך! מאד!
התנועה הזו של להתיישב מרצונך על כסא הטיפולים, שבעיניך הוא כסא עינויים, אינה הגיונית בעליל… כשאתה על הכסא אתה חסר אונים, אדם זר משתלט לך על הפה, איבר הדיבור שלך, שלפעמים הוא כלי הנשק שלך והמגן שלך, ומנטרל אותו. הוא מכאיב לך באזורים מאד רגישים בו, ואין לך שליטה על עצמת הכאב. רעש המקדחה ותחושת הלחיצה שלה מבשרים על בואו של כאב, אבל אין לך מושג מה אתה הולך לחוות, כאב קל או כאב קשה מנשוא.
אין לך שליטה במצב, אתה פשוט מוטל שם נתון לחסדי האדם הזר הזה שאולי בכלל אין לך אמון בו, אתה לא בטוח שהוא רגיש מספיק לכאב שלך, שהוא ידע מתי זה כואב מדי, ומתי להרפות או לעצור. תנוחת השכיבה, כשמעליך מנורה מסנוורת ומצדדיך רופא וסייעת עם חלוקים לבנים ומסכות רפואיות, מזכירה לך סצינות מוות מסרטים והפחד הופך להיות כפשוטו ממש – פחד מוות!
התיאור הזה מעורר בכם צמרמורת? זה מובן… זה מצב מאד קשה, ואני חושב שבמיוחד לגברים.
בערך מגיל 10 עד גיל 40 כמעט ולא עברתי טיפולי שיניים, מלבד במקרים דחופים ממש כשלא היתה ברירה והכאבים היו קשים מנשוא. וגם אז – ברגע שהכאב עבר, הפסקתי את הטיפולים ולא חזרתי אל כסא העינויים עד לדלקת הבאה…
הייתי מתעלף סדרתי אצל רופאי שיניים! לפעמים הייתי מתעלף עוד לפני שנגעו בי בכלל… רק מעצם הישיבה על כסא הטיפולים וריח המרפאה, כבר הייתי בוחר בהתעלפות כדרך לברוח מהסיטואציה.
אז בעקבות השיחה עם החבר אתמול, יצא לי לחשוב על התהליך שעברתי ואיפשר לי לפני שנתיים להתחיל טיפול גדול וכולל, לחזור ולשבת על כסא הטיפולים של רופא השיניים בביטחון ובהתמסרות מלאה, ולעבור את הטיפולים הכי מפחידים – החל מסתימות, דרך טיפולי שורש, עקירות כירורגיות, ניתוחים וכלה ב-6 שתלים שנקדחו אל תוך הלסת שלי בלי פחד וכמעט בלי כאב.
השינוי התודעתי הזה לא קרה ככה פתאום ביום בהיר אחד, אלא התאפשר הודות לתהליך רגשי התפתחותי שעברתי ללא שום קשר למצב השיניים שלי.
אחת ההנחיות שקיבלתי על עצמי לשלב בחיי, היא ההנחיה של דיוויד דיידה ב"דרך גבר": "חייה את חייך עם לב פתוח, אפילו שזה כואב"לקח לי זמן לרדת לעומקה של ההנחיה הזו, ועוד זמן ליישם אותה, ואני עדיין לומד את זה. הכוונה הרחבה של ההנחיה היא שאם מישהי, או מישהו פוגע בי, אז אני לא מתקפל, נסגר ונסוג לאחור, אלא מתבונן על זה, נושם אל זה ושואל: למה נפגעתי? על איזו נקודה רגישה זה לחץ לי? אולי אני צריך להודות על ההזדמנות לפגוש את הפגיעות שבי ולבחון אותה? ואולי זו גם הזדמנות לרפא אותה? וגם אם לא מצאתי שום תועלת בכאב, אז אני מודה על התזכורת לזה שאני חי ומרגיש את הכאב.
בקיצור – התיידדתי עם האפשרות לחוות כאב, האפשרות הזו כבר לא מפחידה אותי. אני לא מפחד להעלב ולהפגע. כמו סטיבן סיגל – אני מקבל את המכה בתנועת אייקידו ומרכך אותה, היא כבר לא משתקת אותי. ועוד דבר למדתי – יש לי כלי הגנה עוצמתיים במיוחד – השחרור והנשימה! בעזרת שחרור והרפיה של הגוף ונשימה מודעת, אני יכול לקבל כל כאב שמגיע אלי, להעביר אותו דרכי, לחוש אותו, לא להתנגד לו, וכך לאפשר לו לזרום הלאה, לשחרר אותו ממני. אז לקחתי את התרגול הזה מהגוף הרגשי אל הגוף הפיסי, ואמרתי לעצמי קודם כל שאני מחבק את הדמות של הילד שמפחד מרופא השיניים. הילד שהבטיחו לו שלא יכאב לו, ואז הכאיבו לו אחושילינג! וכך הוא איבד אמון ברופאי שיניים, ואולי אפילו בהבטחות של מבוגרים בכלל… חיבקתי אותו והודתי לו שהוא שמר עלי כל השנים מלהפגע שוב מחוסר אמון, ואז שחררתי אותו, כי עכשיו אני סומך על הרופא שלי, ומוכן לטפל בעצמי כדי שיהיו לי שיניים יפות ובריאות. וכך, יחד עם הידיעה שיש לי את הנשימה שתשמור עלי, ועם האמון שנתתי ברופא השיניים המקסים שבחרתי בו, יכולתי לפסוע אל עבר כסא הטיפולים ולהתמסר לטיפול.
עזרה גם ההנחיה של הרופא המקסים שלי, שאם כואב לי, אז שארים את ידי השמאלית והוא יפסיק. והוא עמד בזה בכל פעם שהרמתי את היד! (פעמים אחדות בלבד).
עזר גם מסך הטלוויזיה שהותקן ממש ממולי, על התקרה, ואוזניות הבלוטות' שלאוזניי שסייעו לי לנטרל את רעשי המקדחה המפחידים… אין ספק שהסחת הדעת הטלוויזיונית מפעולת הטיפול איפשרה לי לשרוד אותו בקלות יחסית.
אבל עדיין, בטיפולים הראשונים, הפחד נכח! היו טיפולים שבהם הרגשתי את הפחד מעקצץ את קצות האצבעות, את תחושת הסחרחורת מתחילה, ידעתי שזו הדרך המובילה להתעלפות, ובכל פעם שלפתי את כלי הנשימות – שאפתי עמוק, החזקתי, ואז נשפתי באיטיות, ועוד החזקתי קצת בריק, תוך כדי הנשימה שחררתי והרפתי את הגוף.
זה קל כשעושים את זה במדיטציה, אבל זה מאד לא פשוט כאשר באותו הזמן הרופא מאתגר את גמישות הלוע שלי, חופר בבשר של החיך, ושובר עם פלאייר שרידי שיניים בעקירה כירורגית, בזמן שהסייעת דוחפת לי לפה 2 סקשנים כדי לשאוב את הדם והרוק…
אז ככה לסיום אני רוצה להודות מכל הלב לרופא המופלא בעדינותו, אנושיותו וכנותו – ד"ר עמיר ארז.
(טלפון במרפאה: 04-8378343, שדרות הנשיא 58 חיפה – אני ממליץ עליו בפה מלא שיניים!)
ותודה מיוחדת גם לבן-דודתי האהוב תומר צהובני שהכיר לי אותו.
גבר, גם אתה מפחד מטיפול שיניים? אתה מוזמן לדבר איתי, וביחד נעבוד על שחרור הפחד.
