אתמול התחלתי לראות את הסדרה בשבילה גיבורים עפים.
ראיתי 2 פרקים ברצף. לא יכולתי להפסיק. בתכל'ס – זה הפיל אותי ממש… זה העלה לי דברים…
הסצינות של התקפי החרדה, והתקפי הזעם. הערבוב של הפלאש-בקים מהעבר עם המציאות בהווה… התחושה של להיות לא מובן, דפוק, שנדפקתי לעד… שאין לי דרך להסביר מה עובר עלי, הרצון לברוח מהכל, מכולם. חוסר היכולת למצוא אנרגיה לקום מהמיטה, לעשות, לחיות… צפיתי לבד, ולא הצלחתי אח"כ לתקשר עם אהובתי, ורציתי רק להכנס למיטה ולהיות לבד. כל הלילה חלמתי את זה. בבוקר קמתי בלית ברירה עם כבדות כזו… רציתי להשאר במיטה, אבל קבענו לנסוע ליום הולדת של חברה בים (התיכון).ממש לא היה לי חשק. לשום דבר. גם לא להגיד לה בוקר טוב. אפילו הצלחתי להיות קצת מעצבן…למה אני עושה את זה?בדיעבד זה בדיוק מה שהייתי צריך – לקום מהמיטה ולצאת. הנסיעה הרגיעה אותי קצת, והים עשה את שאר העבודה. נכנסתי למים העמוקים, עדיין עלו לי מלא פחדים, נשמתי עמוק והנחתי לגלים לטלטל אותי, הרגשתי עטוף, עם כל גל שחררתי עוד פחד. הפחד מתקיפה ע"י כריש שיבוא מהעומק – שוחרר.הפחד מלהתקל בברזל חד בשחיה – שוחרר.הפחד מעקיצת מדוזה – שוחרר (כבר יש מדוזות!). וכו'…חזרתי למים הרדודים, נשמתי עמוק. ניסיתי להיות כמה שיותר נוכח ברגע – להרגיש את גרגרי החול בקצות אצבעות הרגליים. להרגיש את זרימת המים. לשחרר את הגוף לנוע עם תנועת הגלים.זה עזר לי לחזור לרגע הזה. שהוא בתכל'ס כולו טוב – אני בים. מזג האויר נעים. אני מוגן, שבע, עם המשפחה הנפלאה שלי. הכל טוב. הכל רגוע.
הצלחתי להרגע.
כך עבר לו היום בטוב יחסית לתחושות מהבוקר.
בדרך חזרה הביתה נפתחה לנו הכנרת ככה, תראו בתמונה, חגיגית, צבעונית ומיוחדת. פותחת את הלב…עכשיו אני בדילמה – מת מסקרנות וממתח להמשיך לראות עוד פרק, מצד שני – עד שהתאוששתי, לא בא לי שוב לשקוע… יש משפחה, ועבודה, ומלא משימות… מה לעשות??
