הרצאה פעילה על האתגרים העומדים בפני חיילי המילואים בחזרה לאזרחות ומה תפקיד הקהילה
המעבר של חיילי מילואים בין שדה הקרב לשגרה האזרחית מציב בפניהם אתגרים מורכבים. הרצאה זו, המבוססת על תובנות של חוקרים כמו ד"ר גאבור מאטה, פרופ' ברנה בראון, סבסטיאן יאנגר ופרופ' יוסי לוי-בלז, מציעה הסבר לקשיים ודרכי התמודדות.
להבין את הלב הפועם של הלחימה: הדרך להתמודד עם השלכותיה
שלום, שמי צחי הררי, ואני מנחה סדנאות עיבוד ללוחמים. בהרצאה זו אני מציע הצצה נדירה אל עולם הלוחמים ומציאותם המורכבת. מתוך ניסיון עשיר, הן בעיבוד חוויות לחימה מהעבר והן בליווי לוחמים מהחזית ממש, נאספו תובנות פורצות דרך על האתגרים הייחודיים עמם מתמודדים חיילים בחזרתם הביתה.
ההרצאה חושפת כלים יישומיים ואסטרטגיות מהשטח, ומציעה מסלול מקיף להתמודדות עבור לוחמים, בני משפחותיהם והחברה כולה. זהו מסע משותף שיאפשר לכולנו להבין, להתמודד ולצמוח מהאתגרים שנוצרו בעקבות הלחימה.
שלום, שמי צחי הררי, ואני מנחה סדנאות עיבוד ללוחמים במסגרת כמה עמותות. בשנים של לפני המלחמה עסקנו בעיבוד חויות לחימה רחוקות, שקרו לפני שנים. מאז תחילת המלחמה אנחנו עוסקים בעיבודים בטווח הזמן המיידי, לעיתים עוד במוצבים הצבאיים לפני יציאת הלוחמים הביתה, ולעיתים כמה שבועות או חודשים אחרי השחרור מהמילואים או מהסדיר. מהמידע שאספתי בלימודי ובשילוב הניסיון המקצועי מהשטח, הבנתי משהו חשוב על האתגרים והקשיים שלוחמים פוגשים בחזרה לקהילה ולמשפחה, בטווחי הזמן השונים. אני מאמין שהתובנות שאספתי מאסופת המחקרים וההרצאות שיפורטו פה בהמשך יעזרו לחיילים שלנו וגם לבני משפחותיהם ולקהילת עם ישראל בכלל לעבור את האתגרים האלו.
לקהילות אני מציע מפגש של שעה וחצי המורכב מהרצאה חוויתית שתכלול את המחקרים והתובנות שתוכלו לקרוא עליהם קצת בהמשך העמוד הזה. מצורפים גם פודקאסטים וסרטון וידאו שיתנו הצצה ומושג על התוכן. בסיום ההרצאה יהיה חלק סדנאי של וכמובן זמן לשאלות ותשובות.
ללוחמים אני מציע סדנת מעברים הפעלתית ללוחמים שמסייעת להבנת השינוי שחל במהלך תקופת המילואים ועד היום. נלמד כלים יעילים המשלבים עבודת גוף-שכל-רגש שיעזרו במעבר מהמילואים לשגרת האזרחות. הסדנאות הן קבוצתיות כי יש לקבוצה כח ומשמעות וערך כקבוצת שווים.
ממש בקצרה על תוכן ההרצאה:
ברוכים הבאים לדיון מרתק ונוגע ללב על המסע המורכב של חיילי מילואים החוזרים משדה הקרב אל המוכר, שלעיתים קרובות הופך לפתע לעולם זר.
האם ייתכן שחיילים מתגעגעים למלחמה? האם החברה המודרנית מסייעת או מקשה על חזרת הלוחמים לשגרה? כיצד פגיעות יכולה להפוך לכוח מניע לריפוי וחיבור אנושי? ואיך הומור יכול לשמש גשר לשיח על טראומה ושתיקה, במקום להדחיק אותם? ולבסוף, מדוע אנו חוששים כל כך לדבר על כאב נפשי ואובדנות? ומהו התפקיד של הקהילה במניעתם? ההרצאה שלפניכם צוללת לעומק השאלות הללו, ומציעה תובנות יקרות ערך מפי מיטב המומחים.
ההרצאה מתמקדת באתגרים המורכבים העומדים בפני חיילי מילואים החוזרים מלחימה לחיי היומיום האזרחיים, ובחשיבותה העצומה של קהילה ומשפחה תומכת בריפוי ובהשתלבות מחדש.
- סבסטיאן יונגר בוחן את הגעגוע לתחושת השבט והשייכות שנוצרת במצבי קיצון כמו מלחמה, ומדגיש כי הניכור והבדידות בחברה המודרנית הם גורם מרכזי למצוקה ולתסמיני פוסט-טראומה אצל ותיקי מלחמה.
- ברנה בראון מציגה את הפגיעות לא כחולשה, אלא כאקט של אומץ חיוני ליצירת חיבורים אנושיים עמוקים, וחוקרת את הבושה כפחד מפני ניתוק. היא מדגישה שאמפתיה וסיפור האמת הם כלים הכרחיים לריפוי ולבניית קהילות נבחרות.
- גאבור מאטה מדגיש את הקונפליקט הטרגי בין הצורך האנושי באותנטיות לצורך בהיקשרות, וטוען שדיכוי האותנטיות מתוך פחד מדחייה מוביל לסבל. הוא קושר לחצים נפשיים ושחיקת התא המשפחתי למבנה החברתי המודרני.
- פרופסור יוסי לוי-בלז קורא לשבירת הטאבו סביב שיח על אובדנות, ומדגיש את תפקיד המשפחה והקהילה בהקשבה אמפתית ובהכרה בכאב, כדרך חיונית למנוע בדידות המהווה גורם סיכון מרכזי.
- אודי כגן משתף בסיפורו האישי על התמודדות עם הלם קרב, ומדגים כיצד שימוש בהומור וביטוי פגיעות יכולים לשמש ככלים עוצמתיים לשבירת שתיקה ולקידום תהליכי ריפוי מטראומה.
בסופו של דבר, המסר המרכזי הוא שהכרה, חיבור קהילתי עמוק ואומץ להיות פגיע הם המפתח להתמודדות עם טראומה ולחיים מלאים ומספקים בחברה המודרנית.
בעזרת כלי ה- AI המעולה של גוגל NoteBookLM הפקתי סרטון וידאו ו-2 פודקאסטים העוסקים בנושאי ההרצאה. זהו כלי שמפיק תוצרים רק ממידע שמספקים לו, כך שאין בו (*כמעט) שגיאות, סילופים, המצאות, טעויות ודברים הזויים שמאפיינים לעיתים כלי AI אחרים.
צפו בסרטון-הרצאה שמציג את הרעיון בקצרה ובבהירות
* התוכן שלפניכם נוצר בעזרת NotebookLM - כלי AI של גוגל. חשוב לדעת שהוא עשוי להכיל אי-דיוקים, טעויות כתיב או שגיאות עובדתיות. בסקירות וידאו והסכתים ייתכנו שגיאות שפה והגייה. בסה"כ הכלי עושה עבודה מצויינת אז נסלח לו על זה...
האזינו להסכת (פודקאסט) מעמיק יותר
הסכת נוסף בו ערכנו דיבייט שיעזור להעמקה ולהבהרת הגישות השונות
מקורות התוכן – הכירו את החוקרים המרכזיים
העבודה מבוססת על חמישה חוקרים וסופרים מרכזיים, שסללו דרכים חדשות בהבנת החוסן האנושי, טראומה, פגיעות והכוח שבחיבור. העבודה שלהם משלבת בין עיתונות, רפואה, פסיכולוגיה ומחקר חברתי, והיא תאיר לנו זווית שונה על איך אנחנו מתמודדים עם אתגרי החיים.
סבסטיאן יונגר (Sebastian Junger)
סבסטיאן יונגר הוא עיתונאי, סופר ויוצר סרטים אמריקאי, הידוע בעיקר בזכות הדיווחים המעמיקים שלו מאזורי מלחמה. הוא מביא נקודת מבט ייחודית על חוויות קרב ועל חשיבות תחושת השבט והשייכות בחברה המודרנית. בספרו שבט (Tribe), הוא חוקר את הפער בין תחושת הקהילתיות שאנשים חווים במצבי קיצון לבין הבידוד שמלווה לעיתים קרובות את החיים בחברה המערבית, ואת ההשפעה של פער זה על חוסן נפשי.
גאבור מאטה (Gabor Maté)
ד"ר גאבור מאטה הוא רופא קנדי-הונגרי, הידוע בעולם בזכות מומחיותו בתחומי התמכרות, לחץ וטראומה מילדות.2 במשך עשרים שנה עבד ברפואה משפחתית ורפואה פליאטיבית, ובהמשך הקדיש עשור לטיפול במכורים לסמים וחולי נפש בוונקובר. מאטה לא מציע פתרונות קסם, אלא שוזר יחד מחקרים מדעיים, סיפורי מקרה ותובנות אישיות כדי להציג גישה הוליסטית שמטרתה לאפשר לאנשים לרפא את עצמם ואת סביבתם.3 הוא טוען כי התמכרות אינה פגם מוסרי, אלא ניסיון של האדם להתמודד עם כאב שורשי, ומדגיש את הצורך בחמלה והבנה.
ברנה בראון (Brené Brown)
ד"ר ברנה בראון היא חוקרת, מרצה וסופרת אמריקאית, שהקדישה את שני העשורים האחרונים לחקר נושאים כמו אומץ, פגיעות, בושה ואמפתיה. היא מחזיקה בקתדרה למחקר באוניברסיטת יוסטון ומחברת שישה רבי מכר של הניו יורק טיימס. ברנה מציעה תפיסה מהפכנית על פגיעות – לא כחולשה, אלא כמעשה אמיץ המאפשר לנו להתחבר באופן עמוק יותר לאחרים ולחיות חיים מלאים. עבודתה נוגעת בארגונים וביחידים ברחבי העולם, ומספקת השראה ליצירת מנהיגות אמיצה ותרבות ארגונית פתוחה יותר.
יוסי לוי-בלז (Yossi Levi-Belz)
פרופסור יוסי לוי-בלז הוא פסיכולוג קליני, חוקר ומומחה ישראלי מוביל בתחומי כאב נפשי, טראומה, חוסן ומניעת אובדנות. הוא משמש כראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי במרכז האקדמי רופין. פרופסור לוי-בלז מקדיש את חייו המקצועיים ואת מחקריו להבנת תופעת האובדנות בחברה הישראלית, ופועל רבות לייעוץ וקידום מניעה בארגונים ציבוריים וממשלתיים. עבודתו המקיפה כוללת למעלה ממאה מאמרים מדעיים ושלושה ספרים, שנועדו להעמיק את הידע ולספק כלים להתמודדות עם מצבי משבר.
אודי כגן (Udi Kagan)
אודי כגן הוא סטנדאפיסט ושחקן ישראלי מוערך, שמשתמש בהומור לא רק כדי להצחיק, אלא גם ככלי לשבור שתיקה סביב נושאים טאבו. בהופעותיו, הוא חושף בכנות וברגישות את התמודדותו האישית עם הלם קרב (PTSD), שהחל להתבטא לאחר שירותו הצבאי. כגן מספר כיצד ניסה להדחיק את הטראומה ואף פנה להתמכרות, אך לבסוף מצא כוח בטיפול ובשילוב הומור. סיפורו האישי מחדד את המסר כי דיבור על טראומה הוא הצעד הראשון לריפוי, ומדגים איך פגיעות יכולה להפוך לכוח, והומור יכול לשמש כגשר להבנה ואמפתיה.
צוללים לעומק הסוגיה ומציעים פתרונות קהילתיים
במהלך ההרצאה נצא למסע משותף כדי להבין את הקשיים והאתגרים של חיילי מילואים במעברים בין צבא לאזרחות, ובחזרה הביתה למשפחה לאחר שהייה ארוכה ביחידת המילואים באזורי קרב. נתמקד במה שיכול לסייע להם, בחשיבות העצומה של הקהילה האזרחית ושל התמיכה המשפחתית. לשם כך, נשלב תובנות עמוקות מפיהם של ד"ר גאבור מאטה, פרופ' ברנה בראון, סבסטיאן יאנגר ופרופ' יוסי לוי-בלז.
האתגרים במעבר: הקונפליקט הפנימי והניכור החיצוני
נתחיל עם ד"ר גאבור מאטה, שמוביל אותנו להבין שכולנו, כבני אדם, מונעים על ידי שני צרכים בסיסיים והכרחיים להישרדות: צורך בשייכות (attachment) וצורך באותנטיות (authenticity). הצורך בשייכות הוא הצורך בקשר, מגע, אהבה, והוא חיוני להתפתחותנו מהרגע שנולדנו. בלעדיו, כפי שרואים אצל יונקים וציפורים, לא נשרוד. הצורך באותנטיות הוא היכולת לדעת מה אנו מרגישים, להיות מחוברים לגופנו, ולבטא את מי שאנחנו בפעולותינו ובמערכות היחסים שלנו.
הבעיה מתחילה כאשר שני הצרכים האלה מתנגשים. ילד, למשל, לומד שאם יהיה אמיתי ויבטא את רגשותיו, הוא עלול להידחות על ידי הוריו. במצב כזה, הילד מוותר על האותנטיות שלו למען השייכות, כיוון שחייו תלויים במערכות היחסים הללו. המחיר של דיכוי האותנטיות הזה נגבה מאוחר יותר בחיים, ומתבטא בצורות של התמכרויות, מחלות נפש, או מגוון מחלות פיזיות, כשאנו מוצאים את עצמנו בגילאים מאוחרים יותר ואיננו יודעים מי אנחנו או מה אנו מרגישים.
אצל חיילים ששבים הביתה, קונפליקט זה יכול להיות חריף במיוחד. החייל נאלץ, לעיתים קרובות, לדכא את חוויותיו ורגשותיו האותנטיים – בין אם מדובר בטראומה, כעס, עצב, או אפילו רגעים של מטרה ושייכות עמוקה שחווה בלחימה – מחשש שביטויים אלו ייתפסו כחולשה או ירחיקו אותו מהקרובים לו.
פרופ' ברנה בראון מרחיבה על נושא זה ומסבירה שפגיעות אינה חולשה, אלא "המדד המדויק ביותר שלנו לאומץ". פגיעות היא סיכון רגשי, חשיפה וחוסר וודאות, והיא הדלק לחדשנות, יצירתיות ושינוי. לעומת זאת, בושה היא "פחד מפני ניתוק" – האם יש בי משהו שאם אחרים ידעו או יראו אותו, לא אהיה ראוי/ה לקשר?
בראון מדגישה כי עבור גברים, הבושה מתרכזת בפחד "לא להיתפס בתור חלש". היא מספרת על גברים שפנו אליה וטענו שהם נדרשים להישאר חזקים, וכי נשותיהם יעדיפו לראות אותם "מתים על גב הסוס הלבן" מאשר "נופלים". כאשר גברים נפתחים והופכים פגיעים, הם "מקבלים אגרוף בפרצוף", לעיתים קרובות מהנשים בחייהם. הדיכוי הזה של פגיעות, אומרת בראון, גורם לנו לשתק לא רק את הרגשות הקשים – כמו צער, בושה ופחד – אלא גם את הרגשות הטובים – כמו שמחה, הכרת תודה ואושר. וכך, אנו נותרים אומללים, מנותקים ומחפשים משמעות ותכלית.
הניכור שבחברה המודרנית אל מול האחווה שבשדה הקרב
כאן נכנס סבסטיאן יאנגר עם שאלה מטרידה: "איך ייתכן שמישהו יכול לחוות את החוויה הנוראית ביותר שניתן לתאר (מלחמה), ולחזור הביתה למשפחתו ולמדינתו – ועדיין מתגעגע למלחמה?". יאנגר מבהיר שזה לא געגוע להרוג אנשים או לסבל, אלא למשהו עמוק יותר: אחוות אחים.
אחווה, לדבריו, שונה מחברות רגילה. זוהי "הסכמה משותפת בתוך קבוצה שאתה תשים את טובת הקבוצה, את ביטחון כל אחד מחברי הקבוצה, לפני ביטחונך האישי". זה אומר: "אני אוהב את האנשים האלה, יותר משאני אוהב את עצמי". יאנגר מביא כדוגמה את ברנדן או'ברן, חייל אמריקאי שחווה טראומה קשה באפגניסטן, אך עדיין התגעגע "כמעט להכל" מהשירות, בעיקר לחיבור העמוק שחש עם חבריו ליחידה. רגעיו הקשים ביותר לא היו בשל סכנה אישית, אלא מההבנה שלא הצליח להגן על אחד מאנשיו.
יאנגר טוען שהחברה המודרנית, בניגוד לחברות שבטיות קדומות, "שכללה את האמנות לגרום לאנשים לא להרגיש נחוצים". היא "מנכרת, טכנית, קרה ומבלבלת", והיא לא מאפשרת לנו את הרצון הבסיסי שלנו להיות קרובים לאחרים. למרות ההתקדמות המדהימה ברפואה ובטכנולוגיה, החברה המודרנית סובלת משיעורים גבוהים של דיכאון, חרדה ובדידות כרונית. כאשר חיילים חוזרים מהקרב – מקבוצה מלוכדת בעלת מטרה ברורה, היררכיה מוגדרת ותפקיד אחד (להיות חייל) – הם מגיעים לחברה שבה עליהם לגלם תפקידים רבים ומגוונים: אבא, בן זוג, מפרנס, עובד, בוס, וכו'. ריבוי התפקידים הזה, יחד עם היעדר הבהירות, יכול ליצור מתח ותחושה ש"אי אפשר להצליח בהכל", מה שמגביר את תחושת הניכור והזרות. "בביטחון מר אני מתעורר, ללא חברים", כתב המשורר זיגפריד ששון ממלחמת העולם הראשונה, ובכך תיאר את הניכור שחשים חיילים רבים בבית. "בהשוואה לניכור הזה, מלחמה, פסיכולוגית, בדרכים מסוימות היא קלה".
הפרדוקס המפתיע הוא שדווקא אסונות ומלחמות, למרות ההרס, מחזירים אותנו לדרך עתיקה וקהילתית יותר. יאנגר מתאר את "הבליץ" על לונדון במלחמת העולם השנייה, שבו, בניגוד לתחזיות, נרשמה ירידה באשפוזים פסיכיאטריים ואף שיפור במצבם של חולים כרוניים. "נוירוטים כרוניים של תקופת שלום נוהגים כעת באמבולנסים", אמר רופא. במצור על סרייבו, תושבים חוו "אהבה עצומה" ואחווה, וניצולים אף אמרו ש"היינו המאושרים ביותר… וצחקנו יותר". אסונות אלו יוצרים "קהילת סובלים" בה נמחקים הבדלי מעמדות וגזע, ואנשים נמדדים לפי תרומתם לקבוצה – חוויה מתגמלת וטיפולית.
הדרך הביתה: חשיבות הקהילה והתמיכה המשפחתית
פרופ' יוסי לוי-בלז מביא את נקודת המבט של הטראומה הקולקטיבית. לדבריו, אירועים כמו השבעה באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל הם "טראומה קולקטיבית" שמשפיעה לא רק על הפרט, אלא על הקשרים החברתיים בתוך הקהילה. גם התאבדות בקהילה, לדוגמה, היא טראומה קולקטיבית, והתמודדות איתה דורשת התערבות קהילתית רחבה.
נסכם בנקודות את האתגרים הייחודיים של חיילי מילואים במעבר בין צבא לאזרחות
חיילי מילואים, במיוחד אלה ששהו תקופות ארוכות באזורי קרב, חווים פער עצום בין המציאות ה"שבטית" והלכידותית של יחידתם לבין החברה האזרחית המודרנית.
- ניכור ובדידות בחברה המודרנית אל מול "שבטיות" צבאית:
- החברה המודרנית מתוארת כ"מנכרת, טכנית, קרה ומבלבלת", שבה הרצון האנושי הבסיסי לקשר לא מתאפשר באופן מספק. אנשים יכולים להיות מוקפים באחרים ובכל זאת להרגיש "בודדים מאוד, באופן מסוכן". חברות עשירות סובלות משיעורים גבוהים של דיכאון, חרדה ובדידות כרונית.
- בניגוד לכך, בצבא ובמיוחד ביחידות קרביות, החיילים חווים סוג של "שבטיות" שבה הם סומכים אחד על השני עם חייהם, אוכלים, ישנים ומבצעים משימות יחד. געגוע עמוק לקשר ולאחווה זו, שבה טובת הקבוצה קודמת לביטחון האישי, הוא חוויה נפוצה.
- החזרה הביתה מותירה אותם בחברה שבה הם לא תמיד יודעים על מי לסמוך, מי אוהב אותם, או מה יעשו האחרים למענם, וזה "מטלטל" בהשוואה ללכידות שחוו. הניכור הזה, יותר מאשר הטראומה עצמה, עלול להוביל למצוקה.
- חוסר תמיכה חברתית הוא גורם מנבא חזק ל-PTSD, לעיתים אף יותר מחומרת הטראומה עצמה. תחושת בדידות זו היא אחת החוויות שמביאות אנשים למחשבות אובדניות.
- דיכוי אותנטיות ובושה (מאטה ובראון):
- הצורך הבסיסי שלנו כבני אדם הוא להתחבר (Attachment) וגם להיות אותנטיים (Authenticity). לעיתים קרובות, בחברה, אנו נאלצים לדכא את האותנטיות והרגשות האמיתיים שלנו כדי לשמור על קשרים. דיכוי זה יכול להוביל להתמכרויות, מחלות נפש ומחלות פיזיות. חיילים משוחררים עלולים לדכא חוויות ורגשות קשים מהשירות כדי להשתלב ולהיות "בסדר" בעיני הסביבה.
- פרופ' ברנה בראון מסבירה כי בושה היא "הפחד מניתוק" – התחושה שאם אנשים אחרים ידעו או יראו משהו בנו, לא נהיה ראויים לקשר. הבושה משגשגת בחשאיות, שתיקה ושיפוטיות. עבור גברים, הבושה קשורה במיוחד לחשש "לא להיתפס בתור חלש". ציפייה זו מחברה (ומנשים קרובות) מקשה עליהם להיפתח ולהיות פגיעים.
- אודי כגן מתאר זאת היטב מחוויותיו: "בושה, מה זה בושה, פדיחה! לאמא שלי, לאח שלי, לאורן הסטלן, לאף אחד לא אמרתי. אין סיכוי בעולם שמישהו ידע! העדפתי למות 100 פעמים מאשר שמישהו ידע שמשהו עובר עליי". ההסתרה הזו גורמת לכאב "לגדול בחושך, בבושה, בדממה".
- אי-הבנה ואבחון שגוי של מצוקה:
- רבים מהחיילים המשוחררים שחוו חוויות רגילות יחסית בזמן המלחמה, אך חשים ניכור מסוכן בבית, מאובחנים לעיתים קרובות באופן שגוי כסובלים מ-PTSD.
- הם עלולים "לדמיין טראומה" שלא באמת התרחשה כדי להסביר את הרגשתם, מכיוון שהמושג המקובל למצוקה שלאחר שירות הוא PTSD. סבסטיאן יאנגר אף מציע מונח חדש – "הפרעת ניכור אחרי שירות" – כדי להבחין בין חוויות אלו לבין טראומה אמיתית.
- גורמי סיכון ל-PTSD לטווח ארוך אינם קשורים בהכרח ללחימה, אלא יכולים לכלול התעללות בילדות, טראומה בילדות, רמת השכלה נמוכה, או היסטוריה משפחתית של הפרעות פסיכיאטריות.
- פילוג חברתי וחוסר אחדות בארץ:
- חיילים משוחררים שבים לאומה "מפולגת נואשות", שבה מפלגות פוליטיות מאשימות זו את זו בבגידה, ושבה יש פערים גדלים בין עשירים לעניים ויחסים קשים בין קבוצות אתניות.
- הבוז שאנשים מפגינים כלפי אזרחים אחרים בחברה ("העשירים, העניים, המשכילים, ילידי חוץ, עולים חדשים, מיעוטים") הוא רעיל והרסני לאחדות הקבוצתית.
- חיילים שהתעלמו מהבדלים גזעיים, דתיים ופוליטיים ביחידתם, מוצאים את המדינה שלהם "במלחמה עם עצמה" וזה גורם לדיכאון רב.
מה יכול לסייע להם? חשיבות הקהילה האזרחית והתמיכה המשפחתית
הגשר חזרה לחיים אזרחיים בריאים טמון ביכולת של הקהילה והמשפחה לספק מענה לצרכים הבסיסיים של קשר, שייכות, הכרה ואותנטיות.
- חיזוק קשרים ותחושת שייכות ("שבטיות" אזרחית):
- הצורך הבסיסי בקשר: הצורך בהתקשרות (Attachment) הוא צורך בסיסי והישרדותי. קשר הוא הסיבה שבגללה אנו כאן, הוא מעניק מטרה ומשמעות לחיינו.
- "קהילת סובלים": אירועים קטסטרופליים, כמו מלחמות, מחזירים את החברה לתנאים קהילתיים קדומים ומייצרים "קהילת סובלים" או "אחוות כאב". במצבים אלו, הבדלים נמחקים זמנית, ואנשים מוערכים לפי נכונותם לפעול למען הקבוצה. תחושת האחווה והלכידות הזו היא טיפולית מאוד.
- עבור שאר העולם אנחנו מודל – מודל ישראל: ישראל, שבה כמעט כולם משרתים בצבא, נחשבת למדינה מודרנית יחידה שבה קיים מספיק חוש קהילתי כדי למתן את השפעות הלחימה. חיילים חוזרים לקהילה שבה כולם מבינים את משמעות השירות, מה שתורם לשיעור PTSD נמוך יחסית. פרופ' יוסי לוי-בלז מציין כי אירועי משבר המוניים, כמו מלחמות, דווקא מורידים את שיעורי האובדנות בשנה הראשונה, כיוון שאנו מרגישים "ביחד", "כולנו בסירה אחת".
- פגיעות, אותנטיות ואמפתיה ככלי ריפוי (בראון ומאטה):
- פגיעות ככוח, לא חולשה: פרופ' בראון מדגישה כי פגיעות אינה חולשה, אלא "המדד המדויק ביותר שלנו לאומץ". היא "ראשית לידתם של החדשנות, היצירתיות והשינוי" ומהותית לאהבה ושייכות. היכולת "לתת לעצמנו להיראות, להיראות לעומק, להיראות בפגיעותנו" היא קריטית.
- אמפתיה כנוגדן לבושה: אמפתיה היא הנוגדן לבושה. כאשר אנו נאבקים בבושה, שתי המילים החזקות ביותר הן "גם אני". היכולת לדבר בפתיחות על כאב ומחשבות אובדניות היא קריטית, שכן היא מפיגה בדידות ומעניקה הכרה לרגשות, מה שיכול למנוע התאבדות.
- הכרה רגשית (גאבור מאטה): כאשר אדם נאלץ לדכא את רגשותיו האותנטיים כדי לשמור על קשר, הוא משלם על כך מחיר נפשי ובריאותי. מתן לגיטימציה לביטוי רגשי – הבנה, הכלה והכרה ברגשות – הוא קריטי לריפוי.
- חשיבות התמיכה המשפחתית והמעגלים הקרובים (לוי-בלז וכגן):
- המעגל הראשון של מניעת אובדנות: פרופ' יוסי לוי-בלז מציין כי התאבדות אינה נמנעת על ידי פסיכולוגים ופסיכיאטרים בלבד, אלא "קודם כל נמנעת בקהילה והמשפחה היא באמת המעגל הראשון של הקהילה".
- לדבר על הכאב: כשמתחילים לעלות רמזים למצוקה (עצב גדול, חוסר תפקוד, מחשבות כמו "החיים לא שווים"), זה הזמן לשאול ולדבר. "היכולת לדבר על זה עם מישהו היכולת לשים את זה על השולחן בלי לפחד והיכולת של אדם מהצד השני להקשיב לזה בלי להיבהל היא מאוד חשובה".
- הקשבה אמפתית ללא שיפוט: המעגל הקרוב צריך ללמוד להקשיב באמפתיה, ללא שיפוטיות וללא ניסיון לתת פתרונות מיידיים, אלא להכיר בכאב ולומר "אני מבין למה אתה מרגיש כך". אף אחד לא מצפה לפתרונות קסם, רק להכרה. אודי כגן מתאר איך בת זוגתו פשוט אמרה לו "אני פה איתך", "בוא נתחיל ב-Good" והתחילה ללמד אותו לנשום.
- נחיצות ותרומה לחברה: חיילים משוחררים צריכים להרגיש "נחוצים ופרודוקטיביים" בחברה בדיוק כמו שהיו בשדה הקרב. חברה שלא מציעה הזדמנויות לתרום ולהרגיש נחוץ, מרוקנת את רוח האדם. זהו טיפול חזק בפני עצמו.
- חוסן חברתי (יונגר): חוסן חברתי, המתבטא בשיתוף משאבים וחלוקת עושר שוויונית, הוא מרכיב מרכזי ביכולת של חברה להחלים מקשיים. חברות בעלות חוסן חברתי גבוה, כמו יישובי קיבוץ בישראל, מספקות לחיילים הגנה חזקה משמעותית נגד PTSD. למעשה, חוסן חברתי הוא מנבא טוב יותר להחלמה מטראומה מאשר רמת החוסן האישית של האדם עצמו.
- התמודדות עם כאב והזדמנות לצמיחה (כגן ולוי-בלז):
- לא לברוח מהכאב: אודי כגן מתאר את מסעו בהתמודדות עם הפוסט-טראומה כשהבין: "במקום להתנגד תכניסו, תבקשו עוד, "בוא, בוא, בוא הכל, הכל, כל הזיכרונות, כל הכאב, הכל. בוא עד הסוף. תן את כל מה שאתה צריך. קח, קח אותי, את כולי, זה סך הכל כאב. זה הכל. זה רק כאב. המון כאב, אבל זה רק כאב. זה לא מפלצת". הוא מצא שרק כשביקש עזרה, הכאב התחיל להשתנות.
- צמיחה פוסט-טראומטית: פרופ' לוי-בלז מציין שכאב, גם כשהוא עצום, "הוא לא ההפך של החיים, הוא חלק מהחיים". לצד כאב יכולים להתפתח דברים מדהימים אישיים, חברתיים ולאומיים, כפי שהוא רואה בצמיחה פוסט-טראומטית.
לסיכום, האתגרים הייחודיים של חיילי המילואים נובעים בעיקר מהפער העמוק בין הלכידות, המטרה והאחווה של החיים הצבאיים לבין הניכור, הפילוג והציפייה לדיכוי רגשי בחברה האזרחית. הקהילה האזרחית והתמיכה המשפחתית ממלאות תפקיד קריטי בריפוי, בכך שהן מספקות מסגרת של שייכות ואמפתיה, מאפשרות ביטוי אותנטי ופגיע של כאב, ומעניקות הכרה ותקווה. המפתח טמון ביכולת שלנו כחברה להקשיב ללא שיפוטיות, להכיר בכאב ללא ניסיון למזער אותו, ולעודד פגיעות ואותנטיות כסמל לאומץ ולא כחולשה. בכך, נוכל לאפשר לחיילי המילואים שלנו למצוא את דרכם חזרה אל "השבט" האזרחי, ולהרגיש נחוצים ומוערכים בחברה שהם הגנו עליה, ולא רק לחיות לצידה.
הזמנת הרצאה
מעוניינים להביא את ההרצאה החשובה הזו לישוב או לקהילה שלכם? מלאו את הטופס הבא, משם נמשיך ונדבר בטלפון ונתאם תאריך. מצפה לפגוש אתכם!
יש עוד שאלות? מחשבות? הצעות? תגובות? אשמח לשמוע מכם!
אפשר לשלוח אימייל אל: info@tipulteva.co.il
או בווטסאפ לטלפון שלי: 050-3565-100
תודה!