אבל בטקס חיכו לי חברים ותיקים ומרגיעים – אחיה ויוסי (ג'ו), וגם צוות המקסימות מנט"ל שליוו אותי לכל אורך הדרך – יובל, מאיה ואור, וגם חגית המטפלת מנט"ל שהגיעה לתמוך בי ובכל מי שצריך.
וכמובן צוות ההפקה המסור – אופיר המפיקה, עינב המנחה, אחיה, הגר וכל מי שמהתרגשות שכחתי.
תודה מעומק הלב לכולכן/ם!
תודה מיוחדת לרמי שדחף אותי לגשת להרפתקאה הזו. תודה גדולה לאלונה והילה מנט"ל, ותודה ממוקדת למאיה הבימאית החדה שעזרה לי לדייק את הסיפור שלי, ובעיקר על כך שאיתגרה אותי לסיים את הטקסט כפי שסיימתי אותו…
ותודה חמה במיוחד כמובן לאלה אהובתי ולמשפחתי היקרה שתומכת ועוטפת כל השנה, ובמיוחד עכשיו.

מאד התרגשתי, ועל ההתרגשות נוספה גם החרדה מאיך יגיבו למה שאני הולך לספר? כי הסיפור שבחרתי לספר ממש לא מחמיא לי.

זה סיפור על קפסולת זמן של 4 חודשים בדרום לבנון, בתפקידי כמפקד מחלקה 2 ברובאית 13 של גולני. ובמיקוד על חודשיים וקצת בהם הייתי מפקד מוצב טייבה.
זה סיפור על אינטנסיביות של אירועים, שתמיד סיפרתי לעצמי שהיו רק "כמעט", ולכן לא חשבתי שיש להם מקום. לא התייחסתי למה האינטנסיביות של ה"כמעטים" האלו עשתה לי ולנפש שלי.
זו היתה תקופה שבא חוויתי את עצמי לראשונה חוצה שוב ושוב את הגבולות שלי בהתקפי זעם, בתגובות קיצוניות ולא שפויות. בחווית שיגעון, ובעיקר – בדידות.
אני יודע שלא הייתי שם לבד, אבל לא חייבים להיות לבד כדי להרגיש בדידות, וגם זו התחושה שחייתי איתה, אז אני לא מתווכח איתה.
זו הסיבה העמוקה לכך שהיום אני שואף לייצר מרחבים של ביחד, כי אני מבין ששם הריפוי.

וכך, בערב יום הזיכרון, עמדתי על הבמה, ובמשך 18 דקות סיפרתי על איך השתגעתי שם במוצב טייבה.
גם הרוח השתגעה והשתוללה.
ואז ירדתי מהבמה ופגשתי קהל נפלא שחיבק אותי בעיניים טובות וחומלות. כמה מהם ניגשו לספר לי שהסיפור שלי נגע בהם. אחד ממש התחיל לבכות… כמובן שהוא קיבל חיבוק חם, וגם חיבור מיידי אל חגית המטפלת.

אח"כ אחיה שר וליטף לכולנו את הלב.

אחרי הטקס התכנסנו לפאנל עם הקהל, ועלו שאלות טובות ומעמיקות. במיוחד ריגש אותי לראות את הבן של אחיה, שהוא בחור מקסים, וגם ממש עכשיו לוחם ומפקד ב"מבצעית" 13 של גולני, מה שהיתה ה"רובאית" שלנו. התרגשתי מאד לשמוע ממנו שלפני שהם שולחים את החיילים לישון הם עושים "מעגל" עם סבב מה שלום כל אחד מהם.
גם חלי אשתו של אחיה היתה איתנו. חפשו את הסיפור שלה מטקס רסיסים 2018, על החיים בזוגיות עם בן זוג שחזר אחרת מהמילואים בג'נין…

מתוך השאלות של משתתפים מהקהל יכולנו מיד לזהות כאלו שחוו הצפה רגשית וחזרה של מראות ותחושות מהשירות הקרבי שלהם. הרבה חיבוקים היו שם, וכמובן עידוד לפנות לטיפול דרך הילת"ק או נט"ל, וכמובן שגם חגית היתה שם לתת מענה מיידי.

אני קולט עכשיו שאני כותב עוד ועוד כדי לדחוק למטה את הלינק לצפייה, כדי להפחית את הסיכוי שתלחצו עליו… אבל יאללה, מזכיר לעצמי את הסיבה שבגללה בחרתי לעשות את זה.
אז הנה לינק לצפיה – אני מתחיל בדקה 25, וכדאי להמשיך לצפות ולשמוע אחרי את אחיה שר את השיר המקסים שהוא כתב והלחין:
https://youtu.be/4HIhUjqhtYQ?t=1480

והנה הטקסט:
https://docs.google.com/document/d/1PxGfMgd3od6NVJuQGu7Q6f0NcNhueE8-iZLERh1G-sA/edit?usp=drivesdk

מה שהכי עובד לי עם הילדים שלי, זה ללכת לאיזו חורשה או יער. עדיף לא ביום גשום. אם יש יער צפוף עם נוף עצים נמוך יחסית – זה עדיף כי אז אולי הקרקע תהיה פחות בוצית ורטובה.

הרעיון הוא פשוט לשהות בטבע כמה שעות.
אפשר גם לקרוא לזה "בית בטבע".

כמה נקודות חשובות כדי שזה יהיה בילוי מוצלח:

1. לתאם ציפיות – להסביר לילדים שאין אטרקציות חיצוניות. אין מתקני משחקים וגם לא מסלול הליכה ארוך. העניין יבוא מתוך הטבע עצמו, וייקח קצת זמן לגלות אותו. זה היופי – לעודד סקרנות ויצירתיות.

2. לבוא מוכנים עם ציוד מתאים לשהייה של כמה שעות – ביגוד חם. בגדים להחלפה. אמצעים להדלקת אש. כלי בישול ואוכל – סאג', משטח חיתוך וכו'.

3. להביא ציוד ליצירה ובנייה – סכינים, מספריים, חבלים, מסור עץ וכו' – ככה תוכלו לבנות נדנדות, ערסלים, סולמות וכו'… באמת שלא חייבים להיות בעשיה, אבל לפעמים נדנדה פשוטה ממש תשדרג את החוויה, בתנאי שהילדים יקחו חלק פעיל בבניה.

4. למצוא מקום נוח ונעים ביער – לא פרוץ מדי לרוחות, אבל גם לא חסום מדי מהשמש. ביום חורף קר כל קרן שמש היא אוצר!

5. להקדיש זמן לביסוס תחושת הבית מיד כשמגיעים. זה חשוב מאד – פרסו את המחצלת, תלו תיקים עם אוכל על העצים (בגלל נמלים וחרקים), נקו וסדרו את המרחב. אל תמהרו להתחיל בפעילות. הכי טוב זה לשתות תה בניחותא ולאכול משהו קטן כדי להרגיש ממש בבית. אחרי התה והעוגיות, אפשר לצאת לתור את הסביבה הקרובה, לאסוף אבנים ולבנות מקום למדורה, לאסוף ענפים יבשים, ומשם כבר להמשיך לזרום עם מה שבא לילדים לעשות.

חשוב מאד לא להתאמץ להפעיל אותם, אלא לתת להם להתרגל למקום בזמן שלהם, ומשם לתת להם למצוא לעצמם את התעסוקה. אם הם לא מצליחים למצוא רעיונות משלהם אז אפשר לתת להם רעיון התחלתי למשהו שביכולתם לעשות לבד, ומשם לתת להם להמשיך לבד. לדוגמא: המשחק הזה שמדלגים בין מקלות ששמים במרווחים הולכים וגדלים על האדמה. או לבנות מגדל אבנים, או למצוא עלים בכמה שיותר צבעים וכו'תהנו!

בתמונה: אני נח בשכיבה על מצע של עשב רך, בזמן שנגה וסוף בונים מענפים גשר שיעזור להם לחצות את הים הסוער…

הידיעה שלא כל העולם דווקא נגדי.
שעברו את זה לפני, ויעברו את זה גם אחריי, וגם אני אעבור את זה,
עוד מעט, בקצב שלי, בזמן שלי.

זה לא טיפשי. זה מנחם.

לפעמים ישבתי על כסא שטח, ולפעמים על גלי האבנים, ופשוט ישבתי ובהיתי באבנים או במרחב האינסופי שמולי. הרגשתי שזה ממש הצליח להאט אותי. הייתי יותר רגוע ויותר נינוח בתנועות ובתזוזות שלי, לעומת הדריכות שבאתי איתה לשמע יללות המוני התנים מסביב בטווח הלא כל כך רחוק… אח"כ שכבתי על הקרקע והבטתי בכוכבים. לא הבאתי מזרן אז זה תפס גם לתרגיל ההארקה.

נשכבתי והרגשתי איך כל האיברים נחים. היה רגע בלילה שמשהו נפל מהעץ לידי, ופתאום כל הגוף נדרך מיד באדרנלין. שמתי לב להרגשה הזו והיא היתה מדהימה! ממש הרגשתי זרם של חשמל יורד מהמוח עד לרגליים ומעורר את כל הגוף, איבר אחרי איבר. הלב פעם חזק ומהר יותר, ולכאורה כולי הייתי מוכן להישרדות, שלא היה בה צורך כמובן…

ביום עשיתי תרגילי זום אין וזום אאוט שהיו פשוט מעוררי פליאה. בזום אין פתאום שמתי לב שהכל מסביבי חי! מלא חרקים מעופפים ומלא זוחלים, ואפילו עבר ממש מתחת לרגליי עכבר או נברן קטן ואפור… ליויתי אותו במבט עד שנעלם בין גלי האבנים. בזום אאוט התחלתי מהעננים המכובדים שהיו היום, ואז התקרבתי אל קו האופק של הארץ, וראיתי ממש מולי את תל פרס, ותובנה מעיפה התחברה לי פתאום בקשר שלו לגלגל רפאים, אבל על זה בפעם אחרת…

לסיום טבלתי בעין פרס בקור של אחרי השקיעה, הכנתי תה וקפה, וישבתי לשתות אותם מבלי למהר לשום מקום. פשוט נהנתי מהרוח הקרירה שמלטפת את הגוף מבחוץ, ומהשתיה החמה שמחממת אותו מבפנים.

במשך היממה המופלאה שעברה עלי הרגשתי איך לאט לאט אני מסתנכרן עם הטבע, איך כולנו מחוברים ופועלים יחד ולא בקונפליקט. דבורים וצרעות התעופפו ממש לידי וידעתי שהן לא יעקצו אותי. כנ"ל עם היתושים שבתוך החדרון (הקבר) שברוג'ום. הם התעופפו סביבי ברגע שנכנסתי. ביקשתי מהם סליחה על שהפרעתי להם וביקשתי שלא יעקצו אותי, והם שיתפו פעולה. ביום הלכתי יחף וכמעט דרכתי על נחש קטן, ברגע האחרון קלטתי אותו ודילגתי הצידה. ביקשתי את סליחתו על שהפרעתי לו, וכל אחד מאיתנו המשיך לכיוון אחר. כך גם עם חיפושיות שחלקו איתי את הדרך הצרה. רק עם הנמלים לא הצלחתי להגיע להבנה, למרות ששיחדתי אותם בקציצה טעימה שהשארתי להן 2 מטרים ממני. הם חגגו עליה וגם עליי…

בכל אופן זה היה סשן נפלא של חיבור לטבע! יש עוד הרבה חוויות מהיום הנפלא הזה. אכתוב בהמשכים… (התמונה לא מהיום, אבל מאותו מקום ובערך באותו זמן בשנה)

הרגשתי חוסר וודאות יחד עם חוסר אונים ותלות מוחלטת בגורמים חיצוניים שלא בשליטתי. זהו תמהיל רגשות קשה מנשוא במיוחד עבור גבר, ועוד יותר עבור מי שרגיל לנווט את חייו.
הרגשתי איך תחושת המחנק הולכת ועולה במעלה הגרון. הדופק והלחץ בחזה עלו, האישונים זזו במהירות לכל הכיוונים סורקים אחר מקור הסכנה. המוח עסק במחשבות וחישובים חסרי תוחלת ללא הפסקה. כאילו משום מקום קפץ לו פתאום זיכרון של תנועה אל עבר ידית האחיזה… וזה כבר לא קרה לי מלא זמן….
בנסיעה בדרך הביתה ענפים וקרטונים התעופפו על הכביש, ויחד עם הבורות ברבים בכבישים, הנסיעה הפכה להיות הסכנה ואז כל החושים התחדדו והתמקדו בה.

בחוץ היתה הרגשה של סוף העולם ממש. הרוחות המטורפות, הכבישים הריקים, הישובים החשוכים עקב הפסקות חשמל.

בדרך כלל מה שמרגיע אותי זה הטבע, אבל הפעם הוא דווקא היה בצד המלחיץ והמסוכן. ענפים עפו לכיווני מכל עבר וכמעט פגעו בי. עצים גדולים ממני נשברו. מה יהיה עליי?

כשהגעתי הביתה כבר לא היתה את סכנת הנסיעה להתמקד בה, אבל הגוף לא נרגע, תחושת הסכנה נשארה, אך הפכה להיות לא מוחשית, כי היא לא כאן מולי, וזה העלה את מפלס החרדה לנוכח חוסר הוודאות וחוסר האונים, כי אין סכנה ברורה לפעול מולה.
כולם כבר ישנו אז גם הרגשתי לבד. בחושך.

הבנתי שמה שקורה לי עכשיו זה תחילתו של התקף חרדה. אני מכיר את ההרגשה מהעבר, היו פעמים שהגוף בחר להתעלף כבריחה. אבל מאז שהבנתי את המנגנון, אני כבר לא בורח. אני מתייחס אל החרדה ונותן לה מקום וכך לא מאפשר לה להצטבר לכדי התקף.
אז סיפרתי לעצמי שזה באמת מצב מדאיג. יש חוסר וודאות כלכלית. יש תשלומים לשלם. יש משפחה להאכיל. יהיו צעדים שנצטרך לשקול מחדש. יהיה שינוי בחיים. זה בסדר לפחד. זה בסדר לדאוג. זה גם בסדר להרגיש חסר אונים, כי באמת אין מה לעשות ברגע זה ממש.
כדי להחזיר לעצמי קצת שליטה עשיתי כמה פעולות טכניות – זרקתי את הזבל, סידרתי את הכלים במטבח וכו'.
זה כבר עזר לי והקל על החרדה.
בנוסף סקרתי את "משאבי החוסן" – אמצעי ההרגעה העומדים לרשותי ברגע זה:

טבע – לא, כי הוא השתגע.
מגע מרגיע מאהובתי – לא, כי היא ישנה.
לשקוע בעבודה או בהסחת דעת במחשב – לא, כי יש הפסקת חשמל.
לישון – לא, כי האדרנלין בשיא, אין סיכוי שארדם.
שיחה עם חבר – כן!

אז לפני שיהיה מאוחר מדי, ניצלתי את ההזדמנות והתקשרתי לחבר קרוב שרק מנימת הקול בפתיחת השיחה כבר אנחנו יודעים מה עובר אחד על השני, ויודעים להרגיע אחד את השני. השיחה הזו באמת עזרה לי, אבל עדיין נשארו עוד קצת תחושות של חרדה, אז פניתי לאמצעי הרגעה נוסף שהוא תמיד איתי בכל מצב – האני הפנימי שלי אליו אני מתחבר באמצעות הנשימה.

הנחתי את הטלפון רחוק ממני, הדלקתי נר, סידרתי לי מקום ישיבה נוח על הספה, והתחלתי לנשום לאט ועמוק:
שאיפה. החזקה במלא. שחרור בנשיפה. החזקה בריק. וחזרה.
לאט לאט המחשבות נרגעו. הקצב הואט.

סימנתי לעצמי 2 פעולות שעלו תוך כדי המדיטציה והחלטתי שאעשה אותן מחר על הבוקר, וכך הרגשתי שוב בשליטה.

התקלחתי ושטפתי מעליי את כל התחושות ואת כל הדאגות. נכנסתי למיטה נקי ורגוע. חיבקתי את אהובתי. היא החזירה לי חיבוק מרגיע ומיד נרדמתי.

—
זה טבעי וברור שהזמנים האלו מספקים לנו חרדות ודאגות אינסוף. כל השגרה התערערה. העולם משתנה. המון חוסר וודאות. המון חוסר אונים. הרבה תלות בגורמים חיצוניים. חשוב שנזכור בזמנים כאלו שיש לנו את עצמינו. חשוב שנדע ונכיר מה הם משאבי החוסן שלנו.
אם אתם צריכים עזרה להבין ולהכיר אותם, אתם מוזמנים להתקשר אליי: 050-3565100

צילום: רובי המרשלג

חוויות מערב מרומם, עם מעגל גברים מרגש, ו"טקס איחוד עם אמא אדמה" בלונה פארק של רועי שנער, השאמן שלי

הדבר הראשון שהרגשתי ברגע שכיסו אותי באדמה היה הדופק. הרגשתי את הדם הזורם ברגליי הנלחצות תחת משא האדמה הכבדה. מעניין שדווקא במפגש עם חווית מוות, הדבר הראשון שהרגשתי הוא את החיים.

בזמן שחבריי מכסים אותי באדמה מהרגליים ומעלה, הבטתי בשמיים זרועי הכוכבים של הגולן. הדרך אל העולמות העליונים היתה פתוחה וברורה. אם אעוף מספיק מהר אולי אפילו אוכל לחזור אחורה בזמן אל תחושת הרחם העוטפת בבטנה של אמא שלי. או לעוף קדימה בזמן, לרגע בו אחזור בסוף ימי אל הרחם העוטפת של אמא אדמה.

בחוץ, ליד המדורה, החברים שרו את: "אל בטן האדמה, מבקשת הנשמה".

היה רגע קצת קשה כאשר כיסו באדמה את ראשי עטוף התכריכים. משקל האדמה על הפנים, יחד עם אובדן החושים והתנועה, העלו חרדה קלה. זכרתי שברגע שאבחר אוכל להשמיע את הסימן המוסכם ומיד יוציאו אותי ונרגעתי. נרגעתי מדי אפילו… פתאום זה לא הפחיד להיקבר. לרגע זה הרגיש כמו משחק. ואני בכלל באתי עם ציפיות לחוויה טרנספורמטיבית עמוקה…

נתתי לעצמי כמה דקות להאט, להניח לציפיות, ולתת למה שבא לעלות. נכנסתי בדימיון לסשן של קבורה ונפרדתי מכל קרוביי. סלחתי וביקשתי סליחה. כשחשבתי על ילדיי אפילו הצלחתי כמעט לבכות. רק כמעט, כי לך תבכה בתנאים האלו…

נרגעתי והתמקדתי בלהרגיש איך זה להיות במצב הזה.
איך זה מרגיש כשאני קורא לזה "טקס התאחדות עם אמא אדמה"? ואיך זה מרגיש כשאני קורא לזה "טקס קבורה"?

"איזה כייף יהיה בסוף ימי, כשכל החבר'ה ידברו עלי"

שכבתי ודמיינתי איך במותי אהיה עטוף, כמו עכשיו, רק בבד כותנה דק שעוטף את אזור המותניים, וכל שאר גופי החשוף יבוא במגע ישיר והדוק עם אמא אדמה.
בחוץ, הגברים במעגל, שרו ודיברו עליי דברים טובים.
חשבתי על הרגע בו יגיעו החרקים והתולעים ויתחילו לכרסם בגוף שכבר אין בו צורך, איך חלקים ממני יתאחדו עם האדמה ולאט לאט יהפכו להיות חלק ממנה.
זה לא הגעיל אותי. להיפך – זה דווקא הלהיב אותי.

ככה אני רוצה להקבר – עטוף בתכריך כותנה קטן, עטוף בחיבוקה של אמא אדמה, ולתת לה לעשות את העבודה ולגרום לנו להתאחד סוף סוף בחזרה.
כי מעפר באתי ואל עפר אשוב. ראו זאת כצוואה.

התמסרתי לעוד כמה רגעים ברחם האדמה העוטפת את כולי, והשמעתי את הסימן המוסכם ליציאה – 3 קריאות, שהאחרונה בהן יצאה ממני ממש כתרועת שמחה.

יצאתי מלא באנרגיות של אהבה ועם לב פתוח לרווחה. ניערתי מעליי את החול ונכנסתי אל אמבטיית צמחי המרפא שרועי הכין לכבודנו. המים היו קרים והלילה גם. חשבתי – איזה כיף זה לחיות בלונה פארק של החיים. אין מצב שאני לא מנסה את כל המתקנים! נשכבתי כולי במים, בינות לעלי המרווה, הגרניום ורצועות האלוורה הדביקות.

חזרתי אל מעגל הגברים מסביב למדורה. עם תה חם ושיתופים מרגשים, מהחוויה ומהחיים. נפרדנו בחיבוקים ארוכים.

הנסיעה הביתה היתה נעימה. היה קצת אחרי חצות וכבישי הגולן שוממים. העיניים ממוקדות בכביש כדי להימנע ממפגש עם בעלי החיים איתם אנו חולקים את המרחב.
פתאום עברתי מעל חיה דרוסה ומרוטשת על הכביש. פרססתי וחזרתי אליה. זה היה קיפוד. פיניתי את רובו אל צד הכביש, אל האדמה.
היה קר ורציתי לחזור לתוך המכונית החמימה, אך הרגשתי שאני צריך להשאר איתו עוד רגע קל. הודתי לו על תפקידו בעולם, וחשבתי לעצמי מה המפגש איתו בא ללמד אותי? ולמה פגשתי אותו דווקא במצב הזה – הגוף מבחוץ כמעט שלם, אך איבריו הפנימיים פזורים לכל עבר.

קיבלתי מסר שהקיפוד מבחוץ כולו קוצים ודוקרני. אך בפנים הוא רך ופגיע. וחשבתי שאולי גם אני לפעמים כזה – מרגיש בתוכי שאני רך ומזמין חברה, אך מבחוץ מרגיש דוקרני ומרוחק. ברור שהקוצים שלי רוצים להגן עלי. אך ממה? אם יבוא רכב הוא ימעך אותי בין אם אהיה קיפוד או עכבר.

נזכרתי בתרגיל "מקום בטוח בטבע" שעשינו ב"מסע שחרור" ברומניה. המקום הבטוח שמצאתי היה מצע עלים רך ונעים לשכב עליו, אך מוקף קוצים וענפים דוקרניים כמו סורגים. נזכרתי בעצמי עומד שם, מזמין את חבריי לקבוצה להיכנס אל המרחב שלי, אך אף אחד לא מעיז. הקוצים מרתיעים אותם. ואני עומד שם מתוסכל. לא מבין למה אף אחד לא בא לי.

נזכרתי בהנחייה של דיויד דיידה שאני אוהב לשנן: "חייה את חייך עם לב פתוח, אפילו שזה כואב"

הודיתי לקיפוד ונפרדתי ממנו והמשכתי בנסיעה. אחרי כמה דקות, על כביש הגישה למושב, פגשתי קיפוד נוסף באמצע הכביש. קיפוד חי. קלטתי אותו ברגע הנכון והצלחתי לעבור מעליו מבלי לדרוס אותו. מזמן לא פגשתי קיפוד. והנה בטווח של כמה דקות פגשתי שניים – חי ומת. מת וחי.

חשבתי על המפגש הזה עם המוות והחיים.
כמה אני מת-חי. וכמה אני חי-מת…

—
תודה אחי אהובי, רועיקי, על ההובלה של המסע המשמעותי הזה. על שאתה חולק איתנו את הרפואה שלך בנדיבות ובאהבה.

אני ממש ממליץ לכל אחד ואחת לעבור את הטקס המשמעותי הזה! אפשר בקבוצה קטנה, ואפשר גם אחד-על-אחד. דברו עם רועי שנער: 050-359-6500

"אחדות עם הטבע" לא יכולה להישאר רק בגדר סיסמא רומנטית, זו דרך חיים, ויש לה משמעויות וחובות.

אז מה עושים?
אני עוצר בזהירות בצד הכביש, מושך את הז"ל לצד הדרך, כמה שיותר רחוק, כך שבעלי חיים אחרים שיבואו לאכול אותו לא ידרסו גם הם. מודה לו על הדרך שהוא עשה בעולם הזה, על התרומה שלו למארג הטבעי של החיים כאן, מניח עליו איזו אבן או ענף, וממשיך בדרכי.
השקעה של דקה בדיוק.
כך הוא זוכה לסיום חיים פחות אגרסיבי, וגם זוכה להמשיך את תפקידו בשרשרת המזון הטבעית, וגם אני זוכה בכמה דברים:

אני זוכה לקיים את מצוות "חסד עם המת".

אני מאמין שאני גם זוכה ב"נקודות זכות" של קארמה טובה. אפשר להגיד שעם כל חיה שאני מפנה מהכביש, אני שם בצד, במין תכנית חיסכון, עוד כמה "ביטקויין של קארמה". וחיסכון זה תמיד טוב…

ואני גם מרגיש שעם כל מפגש כזה עם המוות, בו אני בוחר לא "לדלג", אלא לעצור ולהשתתף ברגע הזה, להתבונן בו ולהיות חלק ממנו – זה נותן לי תחושת חיות (חיוניות/ויטאליות) ומזריק בי אנרגיית חיים חזקה.

והיום, בדרך ל"טיפולי טבע" בקליניקה הקהילתית ב"גניה" שעל הירדן, כשעצרתי לפנות תן בוגר מהכביש, הבנתי משהו חדש – הרגשתי ממש שאני זוכה לחיבור עם אותה חיה, עם האיכות שלה, עם התדר שלה.. משהו ממנה נהיה חלק ממני. וזה מרגיש Powerful ממש!

ועוד משהו:
בהתחלה דחפתי את החיות המתות עם אבן, או ענף, מפחד לא להידבק במחלות. אבל לפני כמה חודשים חל מפנה בגישה הסטרילית הזו – על כביש הכניסה למיצר פגשתי בתן צעיר דרוס "טרי", כשניגשתי אליו שמתי לב שהוא עדיין נשם, אבל לפי מצבו הגופני היה ברור שאלו נשימותיו האחרונות. אז גררתי אותו לצד הדרך, ובאותו רגע גם הגיעה הבנה שבמצב כזה מגיע לו מגע אנושי לפרידה, אז הנחתי עליו את כפות ידיי החשופות ונפרדתי ממנו. זה היה רגע חזק!
מתי בכלל בחיים האלו מזדמן לנו לגעת ככה ממש בחיות בר כאלו? מאז זכיתי לגעת בדורבן, בגירית ובשועל.

אז אם בא גם לכם לפתוח תוכנית חיסכון בביטקויין של קארמה, או סתם לעשות רגע של חסד – פנו את חיות הבר הנפלאות האלו מהכביש. מגיע להן סוף טוב יותר. ומי יודע – אולי גם תצילו איזה אופנוען…

אני מדבר עם המלשבי"ם התמימים על טקסי זובור, על מסורות של ותיקים וצעירים, על ניצול סמכות של מפקדים, וגם על יחס בין חברים בתוך "קבוצת השווים" – על השפלות, חרמות, דאחקות על חשבון האחר, ושאר השיטות הבזויות של אלו שכנראה צריכים להוריד את האחר כי הם לא מצליחים להרים את עצמם…

תקראו את הכתבה – איך באירוע אחד שהתדרדר, צה"ל איבד 2 לוחמים! חבל… אל תהיו חארות. זה מה זה פשוט!

https://www.ynet.co.il/news/article/hjhirfyjt

למה אני מספר את כל זה? לא כדי לעורר תיאבון וקנאה… אלא כי יש פה סיפור על שועל רעב, שלא ידע לעשות בחירות נכונות…

בשלב כלשהו של הערב הופיע שועל ממש סמוך אלינו, 2-3 מטרים. הוא הסתובב סביב סביב ונעלם אל החושך. פתאום הוא הפתיע מאחור, חטף משהו וברח. בדקנו מה חסר, אבל כל האוכל היה במרכז המעגל, אז חשבנו שאולי טעינו והוא לא לקח כלום.

בבוקר, אחרי ההשכמה אל הזריחה המשגעת עם השמש האדומה העולה מעל תל אל-חארה הסורי (זה באמת השם שלו!) התארגנו לזוז לעמל יומנו, ואחד החברים שם לב שהכובע האהוב שלו חסר…
הבנו שזה השועל שגנב את הכובע.
ניסינו לחשב את ההסתברות שנמצא את הכובע אם נלך לכיוון הכללי אליו השועל ברח, והאחוזים היו נמוכים, כי הכובע היה חום וכך גם הקוצים, ובכל זאת הלכנו, גם כי היה בכיוון עוד מעיין שבו עוד לא טבלנו…

בקיצור, אני מתחיל ללכת ופתאום את מי אני רואה מולי? את השועל!! אמרתי לו: "שועל חביב, אני רק רוצה את הכובע של החבר שלנו. תגלה לי איפה הוא ואני משחרר" הוא הסתובב והתחיל ללכת.
הלכתי אחריו, 4-5 מטרים ביננו. מדי פעם הוא עוצר ומסתכל עליי. אני עוצר. מהנהן לו, והוא ממשיך. אחרי כמה מטרים, הוא עשה לי כמה סיבובים מיותרים סביב עץ אחד ומצבור סלעים, אז הבהרתי לו שוב: "אל תדאג, אני לא הולך אחריך למאורה. אני לא סכנה. אני רק רוצה את הכובע בחזרה".
המשכנו עוד כמה מטרים, אדם בעקבות שועל, ואז החברים קראו לי שהם מצאו את המעיין השני. השועל שמע אותם וברח. הסתכלתי קדימה על השביל, וראיתי את הכובע, 10 מטרים ממני!

לקחתי את הכובע ובישרתי לחברנו שיש לי חדשות טובות וגם פחות – הכובע נמצא! אבל הוא אכול וקרוע והשועל גם הקיא עליו קיא תאנים עסיסי…

חבר אחר אמר לו שעדיף שכבר ישאיר את הכובע לשועל, אבל הוא אמר: "מה פתאום! מקודם זה היה סתם כובע, עכשיו זה כובע עם סיפור!!"

מה שנכון נכון… וגם אנחנו קצת ככה. אולי כבר לא "חדשים" בגילנו ובגופנו, אבל וואלה, יש עלינו סיפורים שרק משבחים ומשתבחים….

צילם את התמונה הנפלאה ר'עי בן ד'ב חתן היומולדת. מזל טוב!