למה אני מספר את כל זה? לא כדי לעורר תיאבון וקנאה… אלא כי יש פה סיפור על שועל רעב, שלא ידע לעשות בחירות נכונות…

בשלב כלשהו של הערב הופיע שועל ממש סמוך אלינו, 2-3 מטרים. הוא הסתובב סביב סביב ונעלם אל החושך. פתאום הוא הפתיע מאחור, חטף משהו וברח. בדקנו מה חסר, אבל כל האוכל היה במרכז המעגל, אז חשבנו שאולי טעינו והוא לא לקח כלום.

בבוקר, אחרי ההשכמה אל הזריחה המשגעת עם השמש האדומה העולה מעל תל אל-חארה הסורי (זה באמת השם שלו!) התארגנו לזוז לעמל יומנו, ואחד החברים שם לב שהכובע האהוב שלו חסר…
הבנו שזה השועל שגנב את הכובע.
ניסינו לחשב את ההסתברות שנמצא את הכובע אם נלך לכיוון הכללי אליו השועל ברח, והאחוזים היו נמוכים, כי הכובע היה חום וכך גם הקוצים, ובכל זאת הלכנו, גם כי היה בכיוון עוד מעיין שבו עוד לא טבלנו…

בקיצור, אני מתחיל ללכת ופתאום את מי אני רואה מולי? את השועל!! אמרתי לו: "שועל חביב, אני רק רוצה את הכובע של החבר שלנו. תגלה לי איפה הוא ואני משחרר" הוא הסתובב והתחיל ללכת.
הלכתי אחריו, 4-5 מטרים ביננו. מדי פעם הוא עוצר ומסתכל עליי. אני עוצר. מהנהן לו, והוא ממשיך. אחרי כמה מטרים, הוא עשה לי כמה סיבובים מיותרים סביב עץ אחד ומצבור סלעים, אז הבהרתי לו שוב: "אל תדאג, אני לא הולך אחריך למאורה. אני לא סכנה. אני רק רוצה את הכובע בחזרה".
המשכנו עוד כמה מטרים, אדם בעקבות שועל, ואז החברים קראו לי שהם מצאו את המעיין השני. השועל שמע אותם וברח. הסתכלתי קדימה על השביל, וראיתי את הכובע, 10 מטרים ממני!

לקחתי את הכובע ובישרתי לחברנו שיש לי חדשות טובות וגם פחות – הכובע נמצא! אבל הוא אכול וקרוע והשועל גם הקיא עליו קיא תאנים עסיסי…

חבר אחר אמר לו שעדיף שכבר ישאיר את הכובע לשועל, אבל הוא אמר: "מה פתאום! מקודם זה היה סתם כובע, עכשיו זה כובע עם סיפור!!"

מה שנכון נכון… וגם אנחנו קצת ככה. אולי כבר לא "חדשים" בגילנו ובגופנו, אבל וואלה, יש עלינו סיפורים שרק משבחים ומשתבחים….

צילם את התמונה הנפלאה ר'עי בן ד'ב חתן היומולדת. מזל טוב!

בפנים לא הרבה השתנה מבחינת הריהוט והצבעים – הרוב שחור וחשוך, וכורסאות עם בד קטיפה בצבע ארגמן זרוקות בכל מיני פינות.כרגע המקום עדיין לפני שיפוץ ומשמש מעין מוזיאון, או כמו שזה יותר מרגיש – עדות כואבת לניצול אנושי.ערכו לנו סיור מודרך בכל שלל הקומות והחדרים שהיו בעבר נסתרים וסודיים, החל מחדר ההלבשה והאיפור של הבנות, ועד לחדרי המרתף עם המיטה הזוגית והמקלחת הצמודה… ולא, חדרים אלו לא שימשו למגורי הבנות…

פריטי לבוש, תלבושות ומגבות נשארו זרוקים בכל מיני פינות, שרידי עדות למה שהתרחש כאן מדי ערב. בחדר האיפור יש עדיין כסא ומדבקה עם שם של אישה בכל עמדת איפור. לא ברור אם זה שמה האמיתי של אותה אישה או "שם במה" כלשהו. אבל זה שם, וזה מזיז משהו בלב.על השולחנות פזורים נעלי עקב בשלל גבהים וצבעים, חזיות שלא נועדו להלבש כבגד תחתון, כלי איפור, ו… מגבונים ממותגים עם לוגו המועדון! כמה אירוני… נדמה שכל המגבונים שבעולם לא יצליחו לטהר את הזוהמה שמציפה את כל החושים למראה המייצג העצוב הזה…

לקח לנו לא מעט זמן להרגע קצת מהרשמים שהסיור הותיר בכל אחד מאיתנו, ולהתרכז במה שבאנו לעשות. בעיקר עלו תחושות של כאב, בושה, אשמה, וגם אמפטיה וחמלה כלפי הנשים וגם הגברים ש"נכלאו" כאן. (יש משמעות למונח הזה).

גם ביננו עלו שיתופים והתוודויות של מי שהזדמן למועדון חשפנות כזה בעבר, ב"מסיבת רווקים" של חבר וכדומה. עברנו בין הקצוות מביקורת והאשמה לבין הזדהות ואמפטיה. לא נשארנו במקום המצטדק. באנו לקחת אחריות. ובעיקר התרכזנו בתחושות שעולות, והן לא היו קלות כלל וכלל.

הערב ערכנו שם בפעם הראשונה התכנסות גברים שונה מהתכנסויות הגברים שהמקום יידע בעבר הלא רחוק… התכנסנו לראשונה בוגרי כל 3 המחזורים של קורס הנחיית מעגלי גברים באונ' ת"א בהובלת ד"ר אורן גור ותמיר אשמן, למעגל גברים משותף, ולסיעור מוחות על איך להמשיך ולהפיץ את התנועה הגברית המיטיבה.

עלו רעיונות מעניינים ויצאנו עם תחושה שמשהו חדש וגדול מתחיל להתגלגל!

יאללה, עכשיו חובה מקלחת טובה לשטוף את הכל. ולישון. לילה טוב.

לפני כשבועיים ישבתי ב"סווט לודג' גברים" שכינסנו לכבוד יום הולדת של חבר ממעגל הגברים שלנו. ה"שאמן" שלנו הוא רועי שנער, והרבה מהשיתופים סביב האש והאבנים החמות היו סביב השיר הנפלא שהוא הביא לעולם: "אדוות של אור", וסביב התובנה העמוקה המובעת בשיר, שכל אחד מאיתנו הוא "אלוהים בוסר" שצריך למצות מעצמו את הפוטנציאל האלוהי כבורא, ואיך כדאי לתעל זאת לבריאת מציאות טובה ומיטיבה.

צריך לזכור את זה כאשר קוראים בפרשה כיצד משה ואלוהי ישראל כבר יודעים מראש שבני ישראל יחטאו ויחטפו, והפלא ופלא – זה באמת מה שקורה… דור אחר דור…על הרקע הזה, ובפן האישי, התחבר לי ללב הפסוק הבא: "הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה"

יש מקרים בהם אני שוכח את הפוטנציאל האלוהי שבי, ימים בהם אני נפרד משורש האל שניטע בי, בימים כאלו נפער בי "חור שחור" אליו אני נשאב, ואז אני שוקע ברחמים עצמיים, בכעסים על כולם, מתהלך בגבות מכווצות וגוף קפוץ, ואני ממש לא נעים לעצמי ולסביבה. בימים כאלו שום דבר טוב לא יוצא, כל הרעות האלה מצאוני ביום כזה… "צרות באות בצרורות"… ביום כזה אני אשבור את הכוס המועדפת על אהובתי, ביום כזה אני אשכח את הקוד של הרכב או של הכספומט, ביום כזה אני אדפוק את האצבע הקטנה של הרגל במשקוף… ימים כאלו הם לא מצב ולא מצע טוב לבריאה אלוהית.

בימים כאלו הייתי מחכה רק "ללכת לישון ולסגור את היום". היום אני כבר מכיר כמה "טכנולוגיות מסייעות", ואם אני זוכר אותן מתוך המעמקים שאני נמצא בהם, אז אני עוצר רגע את הכל, מוריד נעליים ועומד על אדמה טבעית וחשופה, מחבק איזה עץ, נושם עמוק כמה דקות, ו"מאפס את עצמי לדעת".

שנזכה כולנו השנה להיות אדוות של אור…

(התמונה הנפלאה היא ממעגל שירה מקודשת של רועי שנער)

היא סיפרה שבעלה עובר איזשהו משבר, אבל הוא לא משתף אותה במה שעובר עליו, התקשורת ביניהם הופכת להיות קשה יותר, והוא אפילו התחיל לדבר אליה בשפה בוטה, כמו שהוא אף פעם לא העז בעבר.
היא סיפרה שהוא לא מוכן ללכת לטיפול פסיכולוגי וחושבת שאולי לקבוצת גברים כזו הוא כן יסכים להצטרף.

סיפרתי לה שבמעגל אנחנו מקבלים כל אחד כמו שהוא, ללא ציפיות, ללא שיפוט וללא ביקורת, שהמעגל הוא מקום בו כולם שווים, שזהו מרחב בטוח לכל אחד להתבטא בו, ולקבל הקשבה אמפטית, ואם הוא מבקש – אז גם עצה טובה וכנה מגבר כמוהו, שרואה אותו ללא דעות והנחות קדומות.

בסוף השיחה הסתבר שהיא בכלל מאזור המרכז, אז הפנתי אותה אל Avi Har-Tuv היוזם של גברים נפגשים לשם שינוי, שיוכל לחבר אותה לקבוצה המתאימה לבעלה.

זו היתה שיחה קצרה, כך שנשארתי עם הרבה שאלות ללא תשובות, תהיתי איך היא בכלל הגיעה דווקא אלי… ואז תובנה אחת פתאום ירדה לי:

כמה זה חשוב להפיץ את בשורת מעגלי הגברים!!

יש מאות אם לא אלפי גברים כאלו בארץ, שעוברים משבר שהוא דיי מובן, אבל לכל אחד זה נראה שהוא באיזו בעיה אישית וייחודית, קשה וחסרת פיתרון.
הבושה והאגו מונעת ממנו לפנות לטיפול פסיכולוגי, שיכול מאד לעזור, וכך הוא מוצא את עצמו עם תחושה שהוא לבד בעולם.

אז חשוב לי להגיד שוב ושוב ושוב:
*גבר – “אל תפחד, אתה לא לבד” יש מעגל גברים קרוב אליך!*

אני רואה בזה אחריות שלנו כמנחי מעגלי גברים להפיץ את הבשורה, אבל אנחנו לא יכולים לבד, אז תעזרו בבקשה להפיץ את הבשורה! זה יכול אפילו להציל חיים!

יום העיון סיכם את שנת ההכשרה שלנו כמנחי מעגלי גברים, ובסיומו העלנו מופע של טקסטים שהקראנו.
הטקסטים נכתבו במסגרת סדנאות תנועה וכתיבה שהעביר לנו הבמאי שלמה פלסנר, שלא חס עלינו, וטלטל אותנו כהוגן ככה שהמילים יצאו עמוק מבפנים ולא מהשכל.
וואי וואי מה שעלה שם… אבל על זה בפוסט אחר.

את המופע סיימנו בשיר של אהוד בנאי – "אל תפחד".

https://www.facebook.com/tipulteva/videos/276816099564298

בחרנו בשיר הזה כי הוא כל כך מאפיין את עולמו הרגשי המודחק של הגבר, שרגעי ההבלחה של עולם הרגש הגועש שבו, מתגלים לעיתים רק בהתקפי זעם כלפי חוץ, או בהתקפי חרדה כלפי פנים, ובכל פעם שזה קורה, זה מפחיד אותו ממש לגלות שמין מפלצת הרסנית ואלימה שכזו חיה בתוכו:

"היתה זו דקירה קטנה זעזוע פתאומי ומהיר,
נכון, איבדת שליטה לרגע לא היית מספיק זהיר"

לא הצלחת "לשמור על הפאסון", לא הצלחת לשלוט בעצמך, לא היית מספיק זהיר… אחרי הפעם הראשונה זה יותר מפחיד, כי התוצאה הרת האסון ידועה מראש, אבל הגבר מרגיש שזה נבנה ומתעצם, ועוד רגע יתרחש הפיצוץ, ואין לו דרך למנוע את זה. הוא לא בשליטה, הוא חסר אונים, וזהו רגע הפחד. הגבר מפחד מעצמו…

"ועכשיו פעמוני אזהרה מצלצלים בראשך"

להתקף יש תמורה מנחמת – שקט פנימי. הרגש הגואה וגועש – התפרץ, בא לידי ביטוי ופורקן, ועכשיו אפשר לנוח… נשמע כמו תיאור של פורקן מיני? כי זה בדיוק אותו הדבר… רק שלהתקף זעם יש תוצאות אחרות על הסביבה, ואז באים רגשי האשמה:

"אתה רוצה לשכוח להתחיל מהתחלה"

אז הדובר בשיר, שהוא גבר-חבר-אח, מציע את עזרתו לחברו, ואומר לו:

"אל תפחד אתה לא לבד.
אם יבוא שוב רגע הפחד
אבוא להושיט לך יד
תמיד אהיה קרוב אליך
לחבק במקרה שתרעד"

ומזכיר לו שלא הכל אבוד, תמיד יש תקווה לתיקון:

"אז תאמין שאם קלקלת אתה יכול גם לתקן, כן, כן. "

מעגל גברים מאפשר לגבר להביא לידי ביטוי את הרגשות החיים בו, במרחב בטוח ולא שופט, בין אחים-גברים כמוהו, ובכך מסייע לו לשחרר את המתח הרגשי, וכפועל יוצא – למנוע את התקפי הזעם האלו, הפוגעים בו ובסביבתו.

אחרי שנה של השתתפות במעגל גברים, פעם בשבוע, במשך 6 שעות כל פעם, אני יכול להעיד שהעולם הרגשי של גברים הוא עשיר ומלא, חלקו רך, חומל ונעים ואוהב, וחלקו מלא כעס, צער וכאב.

משבוע לשבוע התמלאנו במגוון רגשות שזכו לקבל ביטוי במעגל הגברים שלנו. בימים שבין המפגשים, בכל פעם שכעס התחיל לעלות ולגאות בתוכי, זכרתי לא לפחד ממנו, כי אני לא לבד, עוד יום-יומיים-שלושה אפגוש את האחים שלי במעגל ואשתף אותם. עם התירגול שבשיתוף יכולת ביטוי הרגשות שלי במילים השתכללה והתפתחה – הפורקן הפך להיות מילולי ולא מעשי, וזה הריפוי הגדול!

אז המסר שלנו לכל גבר הוא: "אל תפחד, אתה לא לבד", תמצא חבר קרוב ותשתף אותו במה שאתה מרגיש, גם אם בד"כ אתה והחבר הזה רק צופים ביחד בכדורגל, סביר להניח שגם הוא צריך את האוזן הקשבת שלך. וכמובן, שיהיה לך (וגם לחבר!) ממש טוב להצטרף למעגל הגברים הקרוב אליך.

תודה לאחים שלי במעגל על השנה המעצימה הזו! והמון הוקרה ותודה למנחים ד"ר אורן גור ותמיר אשמן, שגידלו השנה עוד 15 מנחי מעגלי גברים שהולכים ומפיצים את הטוב הזה בעולם!