חוויות מערב מרומם, עם מעגל גברים מרגש, ו"טקס איחוד עם אמא אדמה" בלונה פארק של רועי שנער, השאמן שלי

הדבר הראשון שהרגשתי ברגע שכיסו אותי באדמה היה הדופק. הרגשתי את הדם הזורם ברגליי הנלחצות תחת משא האדמה הכבדה. מעניין שדווקא במפגש עם חווית מוות, הדבר הראשון שהרגשתי הוא את החיים.

בזמן שחבריי מכסים אותי באדמה מהרגליים ומעלה, הבטתי בשמיים זרועי הכוכבים של הגולן. הדרך אל העולמות העליונים היתה פתוחה וברורה. אם אעוף מספיק מהר אולי אפילו אוכל לחזור אחורה בזמן אל תחושת הרחם העוטפת בבטנה של אמא שלי. או לעוף קדימה בזמן, לרגע בו אחזור בסוף ימי אל הרחם העוטפת של אמא אדמה.

בחוץ, ליד המדורה, החברים שרו את: "אל בטן האדמה, מבקשת הנשמה".

היה רגע קצת קשה כאשר כיסו באדמה את ראשי עטוף התכריכים. משקל האדמה על הפנים, יחד עם אובדן החושים והתנועה, העלו חרדה קלה. זכרתי שברגע שאבחר אוכל להשמיע את הסימן המוסכם ומיד יוציאו אותי ונרגעתי. נרגעתי מדי אפילו… פתאום זה לא הפחיד להיקבר. לרגע זה הרגיש כמו משחק. ואני בכלל באתי עם ציפיות לחוויה טרנספורמטיבית עמוקה…

נתתי לעצמי כמה דקות להאט, להניח לציפיות, ולתת למה שבא לעלות. נכנסתי בדימיון לסשן של קבורה ונפרדתי מכל קרוביי. סלחתי וביקשתי סליחה. כשחשבתי על ילדיי אפילו הצלחתי כמעט לבכות. רק כמעט, כי לך תבכה בתנאים האלו…

נרגעתי והתמקדתי בלהרגיש איך זה להיות במצב הזה.
איך זה מרגיש כשאני קורא לזה "טקס התאחדות עם אמא אדמה"? ואיך זה מרגיש כשאני קורא לזה "טקס קבורה"?

"איזה כייף יהיה בסוף ימי, כשכל החבר'ה ידברו עלי"

שכבתי ודמיינתי איך במותי אהיה עטוף, כמו עכשיו, רק בבד כותנה דק שעוטף את אזור המותניים, וכל שאר גופי החשוף יבוא במגע ישיר והדוק עם אמא אדמה.
בחוץ, הגברים במעגל, שרו ודיברו עליי דברים טובים.
חשבתי על הרגע בו יגיעו החרקים והתולעים ויתחילו לכרסם בגוף שכבר אין בו צורך, איך חלקים ממני יתאחדו עם האדמה ולאט לאט יהפכו להיות חלק ממנה.
זה לא הגעיל אותי. להיפך – זה דווקא הלהיב אותי.

ככה אני רוצה להקבר – עטוף בתכריך כותנה קטן, עטוף בחיבוקה של אמא אדמה, ולתת לה לעשות את העבודה ולגרום לנו להתאחד סוף סוף בחזרה.
כי מעפר באתי ואל עפר אשוב. ראו זאת כצוואה.

התמסרתי לעוד כמה רגעים ברחם האדמה העוטפת את כולי, והשמעתי את הסימן המוסכם ליציאה – 3 קריאות, שהאחרונה בהן יצאה ממני ממש כתרועת שמחה.

יצאתי מלא באנרגיות של אהבה ועם לב פתוח לרווחה. ניערתי מעליי את החול ונכנסתי אל אמבטיית צמחי המרפא שרועי הכין לכבודנו. המים היו קרים והלילה גם. חשבתי – איזה כיף זה לחיות בלונה פארק של החיים. אין מצב שאני לא מנסה את כל המתקנים! נשכבתי כולי במים, בינות לעלי המרווה, הגרניום ורצועות האלוורה הדביקות.

חזרתי אל מעגל הגברים מסביב למדורה. עם תה חם ושיתופים מרגשים, מהחוויה ומהחיים. נפרדנו בחיבוקים ארוכים.

הנסיעה הביתה היתה נעימה. היה קצת אחרי חצות וכבישי הגולן שוממים. העיניים ממוקדות בכביש כדי להימנע ממפגש עם בעלי החיים איתם אנו חולקים את המרחב.
פתאום עברתי מעל חיה דרוסה ומרוטשת על הכביש. פרססתי וחזרתי אליה. זה היה קיפוד. פיניתי את רובו אל צד הכביש, אל האדמה.
היה קר ורציתי לחזור לתוך המכונית החמימה, אך הרגשתי שאני צריך להשאר איתו עוד רגע קל. הודתי לו על תפקידו בעולם, וחשבתי לעצמי מה המפגש איתו בא ללמד אותי? ולמה פגשתי אותו דווקא במצב הזה – הגוף מבחוץ כמעט שלם, אך איבריו הפנימיים פזורים לכל עבר.

קיבלתי מסר שהקיפוד מבחוץ כולו קוצים ודוקרני. אך בפנים הוא רך ופגיע. וחשבתי שאולי גם אני לפעמים כזה – מרגיש בתוכי שאני רך ומזמין חברה, אך מבחוץ מרגיש דוקרני ומרוחק. ברור שהקוצים שלי רוצים להגן עלי. אך ממה? אם יבוא רכב הוא ימעך אותי בין אם אהיה קיפוד או עכבר.

נזכרתי בתרגיל "מקום בטוח בטבע" שעשינו ב"מסע שחרור" ברומניה. המקום הבטוח שמצאתי היה מצע עלים רך ונעים לשכב עליו, אך מוקף קוצים וענפים דוקרניים כמו סורגים. נזכרתי בעצמי עומד שם, מזמין את חבריי לקבוצה להיכנס אל המרחב שלי, אך אף אחד לא מעיז. הקוצים מרתיעים אותם. ואני עומד שם מתוסכל. לא מבין למה אף אחד לא בא לי.

נזכרתי בהנחייה של דיויד דיידה שאני אוהב לשנן: "חייה את חייך עם לב פתוח, אפילו שזה כואב"

הודיתי לקיפוד ונפרדתי ממנו והמשכתי בנסיעה. אחרי כמה דקות, על כביש הגישה למושב, פגשתי קיפוד נוסף באמצע הכביש. קיפוד חי. קלטתי אותו ברגע הנכון והצלחתי לעבור מעליו מבלי לדרוס אותו. מזמן לא פגשתי קיפוד. והנה בטווח של כמה דקות פגשתי שניים – חי ומת. מת וחי.

חשבתי על המפגש הזה עם המוות והחיים.
כמה אני מת-חי. וכמה אני חי-מת…

—
תודה אחי אהובי, רועיקי, על ההובלה של המסע המשמעותי הזה. על שאתה חולק איתנו את הרפואה שלך בנדיבות ובאהבה.

אני ממש ממליץ לכל אחד ואחת לעבור את הטקס המשמעותי הזה! אפשר בקבוצה קטנה, ואפשר גם אחד-על-אחד. דברו עם רועי שנער: 050-359-6500

לפני כשבועיים ישבתי ב"סווט לודג' גברים" שכינסנו לכבוד יום הולדת של חבר ממעגל הגברים שלנו. ה"שאמן" שלנו הוא רועי שנער, והרבה מהשיתופים סביב האש והאבנים החמות היו סביב השיר הנפלא שהוא הביא לעולם: "אדוות של אור", וסביב התובנה העמוקה המובעת בשיר, שכל אחד מאיתנו הוא "אלוהים בוסר" שצריך למצות מעצמו את הפוטנציאל האלוהי כבורא, ואיך כדאי לתעל זאת לבריאת מציאות טובה ומיטיבה.

צריך לזכור את זה כאשר קוראים בפרשה כיצד משה ואלוהי ישראל כבר יודעים מראש שבני ישראל יחטאו ויחטפו, והפלא ופלא – זה באמת מה שקורה… דור אחר דור…על הרקע הזה, ובפן האישי, התחבר לי ללב הפסוק הבא: "הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה"

יש מקרים בהם אני שוכח את הפוטנציאל האלוהי שבי, ימים בהם אני נפרד משורש האל שניטע בי, בימים כאלו נפער בי "חור שחור" אליו אני נשאב, ואז אני שוקע ברחמים עצמיים, בכעסים על כולם, מתהלך בגבות מכווצות וגוף קפוץ, ואני ממש לא נעים לעצמי ולסביבה. בימים כאלו שום דבר טוב לא יוצא, כל הרעות האלה מצאוני ביום כזה… "צרות באות בצרורות"… ביום כזה אני אשבור את הכוס המועדפת על אהובתי, ביום כזה אני אשכח את הקוד של הרכב או של הכספומט, ביום כזה אני אדפוק את האצבע הקטנה של הרגל במשקוף… ימים כאלו הם לא מצב ולא מצע טוב לבריאה אלוהית.

בימים כאלו הייתי מחכה רק "ללכת לישון ולסגור את היום". היום אני כבר מכיר כמה "טכנולוגיות מסייעות", ואם אני זוכר אותן מתוך המעמקים שאני נמצא בהם, אז אני עוצר רגע את הכל, מוריד נעליים ועומד על אדמה טבעית וחשופה, מחבק איזה עץ, נושם עמוק כמה דקות, ו"מאפס את עצמי לדעת".

שנזכה כולנו השנה להיות אדוות של אור…

(התמונה הנפלאה היא ממעגל שירה מקודשת של רועי שנער)