ממש באמצע שלו, בפיצול הראשון של הענפים, בלב – יש שתי אבני בזלת, שתקועות שם, מי יודע כבר כמה שנים… העץ גדל והתפתח ועטף אותן, ועכשיו הן שם, מקובעות כך שאי אפשר פשוט לתפוס ולהוציא אותן.

התבוננו בזה ושאלנו שאלות:

איך האבנים הגיעו לשם? האם בדרך הטבע, או שמישהו שם אותן שם כשהעץ עוד היה קטן?

האם העץ הרגיש שהן מפריעות לו בהתהליך הגדילה?

האם הן מפריעות לו עכשיו?

האם הן אי פעם יתאחדו עם העץ ובאמת יהיו חלק ממנו ממש, או שתמיד יהיו "נטע זר" בליבו?

האם אפשר להוציא אותן? אולי לנסר קצת מסביב, לעשות איזה "ניתוח לב פתוח"?

האם ניתוח כזה יהרוג את העץ, או שהוא יחלים מזה?

האם זה ישאר פצע פתוח, או שהעץ יגדל עליו קליפה מתישהו?

כך שאלנו כל מיני שאלות, לא התאמצנו לתת תשובות, גם לא התאמצנו למצוא נמשל למשל… פשוט התבוננו בזה.

אח"כ, בשיחה, הדימויים מהעץ עלו באופן טבעי.

תודה לטבע שמשקף לנו את עצמינו, ומאפשר לנו לראות דברים שבתוכנו

מה זה מעורר בכם? אילו שאלות ותשובות נוספות עולים לכם למראה האבנים התקועות בלב העץ?

הייתי מוכן להקריב כוס קטנה כדי לשמור על הקומקום.

אח"כ דיברנו על זה שלפעמים גם אנחנו ככה, עושים את הטריק הזה – כשמישהו מנסה להגיע אלינו ללב, ואנחנו עדיין לא בוטחים ופתוחים לזה, אז אנחנו משחררים איזה משהו קטן, איזה שיתוף חושפני לכאורה, משהו שאנחנו מוכנים להקריב, כדי שיתעסקו בו, ויחשבו שפתחנו את הלב, כשבעצם את הדברים החשובים שמרנו קרוב יותר ועמוק יותר.

יצא לכם לזהות את הרגע הזה בו אתם מקריבים כוס תה קטנה כדי לשמור על הקומקום?