הרגשתי חוסר וודאות יחד עם חוסר אונים ותלות מוחלטת בגורמים חיצוניים שלא בשליטתי. זהו תמהיל רגשות קשה מנשוא במיוחד עבור גבר, ועוד יותר עבור מי שרגיל לנווט את חייו.
הרגשתי איך תחושת המחנק הולכת ועולה במעלה הגרון. הדופק והלחץ בחזה עלו, האישונים זזו במהירות לכל הכיוונים סורקים אחר מקור הסכנה. המוח עסק במחשבות וחישובים חסרי תוחלת ללא הפסקה. כאילו משום מקום קפץ לו פתאום זיכרון של תנועה אל עבר ידית האחיזה… וזה כבר לא קרה לי מלא זמן….
בנסיעה בדרך הביתה ענפים וקרטונים התעופפו על הכביש, ויחד עם הבורות ברבים בכבישים, הנסיעה הפכה להיות הסכנה ואז כל החושים התחדדו והתמקדו בה.

בחוץ היתה הרגשה של סוף העולם ממש. הרוחות המטורפות, הכבישים הריקים, הישובים החשוכים עקב הפסקות חשמל.

בדרך כלל מה שמרגיע אותי זה הטבע, אבל הפעם הוא דווקא היה בצד המלחיץ והמסוכן. ענפים עפו לכיווני מכל עבר וכמעט פגעו בי. עצים גדולים ממני נשברו. מה יהיה עליי?

כשהגעתי הביתה כבר לא היתה את סכנת הנסיעה להתמקד בה, אבל הגוף לא נרגע, תחושת הסכנה נשארה, אך הפכה להיות לא מוחשית, כי היא לא כאן מולי, וזה העלה את מפלס החרדה לנוכח חוסר הוודאות וחוסר האונים, כי אין סכנה ברורה לפעול מולה.
כולם כבר ישנו אז גם הרגשתי לבד. בחושך.

הבנתי שמה שקורה לי עכשיו זה תחילתו של התקף חרדה. אני מכיר את ההרגשה מהעבר, היו פעמים שהגוף בחר להתעלף כבריחה. אבל מאז שהבנתי את המנגנון, אני כבר לא בורח. אני מתייחס אל החרדה ונותן לה מקום וכך לא מאפשר לה להצטבר לכדי התקף.
אז סיפרתי לעצמי שזה באמת מצב מדאיג. יש חוסר וודאות כלכלית. יש תשלומים לשלם. יש משפחה להאכיל. יהיו צעדים שנצטרך לשקול מחדש. יהיה שינוי בחיים. זה בסדר לפחד. זה בסדר לדאוג. זה גם בסדר להרגיש חסר אונים, כי באמת אין מה לעשות ברגע זה ממש.
כדי להחזיר לעצמי קצת שליטה עשיתי כמה פעולות טכניות – זרקתי את הזבל, סידרתי את הכלים במטבח וכו'.
זה כבר עזר לי והקל על החרדה.
בנוסף סקרתי את "משאבי החוסן" – אמצעי ההרגעה העומדים לרשותי ברגע זה:

טבע – לא, כי הוא השתגע.
מגע מרגיע מאהובתי – לא, כי היא ישנה.
לשקוע בעבודה או בהסחת דעת במחשב – לא, כי יש הפסקת חשמל.
לישון – לא, כי האדרנלין בשיא, אין סיכוי שארדם.
שיחה עם חבר – כן!

אז לפני שיהיה מאוחר מדי, ניצלתי את ההזדמנות והתקשרתי לחבר קרוב שרק מנימת הקול בפתיחת השיחה כבר אנחנו יודעים מה עובר אחד על השני, ויודעים להרגיע אחד את השני. השיחה הזו באמת עזרה לי, אבל עדיין נשארו עוד קצת תחושות של חרדה, אז פניתי לאמצעי הרגעה נוסף שהוא תמיד איתי בכל מצב – האני הפנימי שלי אליו אני מתחבר באמצעות הנשימה.

הנחתי את הטלפון רחוק ממני, הדלקתי נר, סידרתי לי מקום ישיבה נוח על הספה, והתחלתי לנשום לאט ועמוק:
שאיפה. החזקה במלא. שחרור בנשיפה. החזקה בריק. וחזרה.
לאט לאט המחשבות נרגעו. הקצב הואט.

סימנתי לעצמי 2 פעולות שעלו תוך כדי המדיטציה והחלטתי שאעשה אותן מחר על הבוקר, וכך הרגשתי שוב בשליטה.

התקלחתי ושטפתי מעליי את כל התחושות ואת כל הדאגות. נכנסתי למיטה נקי ורגוע. חיבקתי את אהובתי. היא החזירה לי חיבוק מרגיע ומיד נרדמתי.

—
זה טבעי וברור שהזמנים האלו מספקים לנו חרדות ודאגות אינסוף. כל השגרה התערערה. העולם משתנה. המון חוסר וודאות. המון חוסר אונים. הרבה תלות בגורמים חיצוניים. חשוב שנזכור בזמנים כאלו שיש לנו את עצמינו. חשוב שנדע ונכיר מה הם משאבי החוסן שלנו.
אם אתם צריכים עזרה להבין ולהכיר אותם, אתם מוזמנים להתקשר אליי: 050-3565100

צילום: רובי המרשלג

אבנים קטנות סוללות את דרכי
הדרך ארוכה, הדרך ללבבי
וקצב הפסיעות הוא קיצבו של ליבי
הוא קצב הניגון אשר בפי

על כתפי אשא שק, השק מלא כל טוב
וכל ידידיי מצפים שאשוב
יש דבש ופירות, כינור ואגדות
ובתחתית השק – אבנים קטנות

בלילה אוהלי אטה על שפת נהר
אספורה כוכבים עד שיבוא מחר
ובתיקי אשא כוכב נופל בוהק
מאיר הוא דרכי ועימי נודד

הדרך ארוכה, הבית מתרחק
וליבי מחפש וליבי העייף
וביתי הוא הנהר וביתי הוא השק
האבנים דרכי, הדרך ללבבי

—
מילים: אבישי כהן / Third World Love
אני מצרף 2 ביצועים יפים שלו

הביצוע המקורי של ההרכב המעולה "אהבת עולם שלישי":https://www.youtube.com/watch?v=6szsixywcAo

ביצוע מתוך מעגל שירה מקודשת של ההרכב "אורות":https://soundcloud.com/uri…/avanim-ktanot-third-world-love

בעקבות שיחה על פחד מטיפול שיניים, כתבתי על הנושא מנקודת מבטי, על איך הפכתי מפחדן ותיק – למטופל מסור:

בטיפול שיניים יש כמה אלמנטים מפחידים:
אתה מקריב את עצמך מרצונך לחסדי מישהו זר שבוודאות הולך להכאיב לך! מאד!

התנועה הזו של להתיישב מרצונך על כסא הטיפולים, שבעיניך הוא כסא עינויים, אינה הגיונית בעליל… כשאתה על הכסא אתה חסר אונים, אדם זר משתלט לך על הפה, איבר הדיבור שלך, שלפעמים הוא כלי הנשק שלך והמגן שלך, ומנטרל אותו. הוא מכאיב לך באזורים מאד רגישים בו, ואין לך שליטה על עצמת הכאב. רעש המקדחה ותחושת הלחיצה שלה מבשרים על בואו של כאב, אבל אין לך מושג מה אתה הולך לחוות, כאב קל או כאב קשה מנשוא.

אין לך שליטה במצב, אתה פשוט מוטל שם נתון לחסדי האדם הזר הזה שאולי בכלל אין לך אמון בו, אתה לא בטוח שהוא רגיש מספיק לכאב שלך, שהוא ידע מתי זה כואב מדי, ומתי להרפות או לעצור. תנוחת השכיבה, כשמעליך מנורה מסנוורת ומצדדיך רופא וסייעת עם חלוקים לבנים ומסכות רפואיות, מזכירה לך סצינות מוות מסרטים והפחד הופך להיות כפשוטו ממש – פחד מוות!

התיאור הזה מעורר בכם צמרמורת? זה מובן… זה מצב מאד קשה, ואני חושב שבמיוחד לגברים.

בערך מגיל 10 עד גיל 40 כמעט ולא עברתי טיפולי שיניים, מלבד במקרים דחופים ממש כשלא היתה ברירה והכאבים היו קשים מנשוא. וגם אז – ברגע שהכאב עבר, הפסקתי את הטיפולים ולא חזרתי אל כסא העינויים עד לדלקת הבאה…
הייתי מתעלף סדרתי אצל רופאי שיניים! לפעמים הייתי מתעלף עוד לפני שנגעו בי בכלל… רק מעצם הישיבה על כסא הטיפולים וריח המרפאה, כבר הייתי בוחר בהתעלפות כדרך לברוח מהסיטואציה.

אז בעקבות השיחה עם החבר אתמול, יצא לי לחשוב על התהליך שעברתי ואיפשר לי לפני שנתיים להתחיל טיפול גדול וכולל, לחזור ולשבת על כסא הטיפולים של רופא השיניים בביטחון ובהתמסרות מלאה, ולעבור את הטיפולים הכי מפחידים – החל מסתימות, דרך טיפולי שורש, עקירות כירורגיות, ניתוחים וכלה ב-6 שתלים שנקדחו אל תוך הלסת שלי בלי פחד וכמעט בלי כאב.

השינוי התודעתי הזה לא קרה ככה פתאום ביום בהיר אחד, אלא התאפשר הודות לתהליך רגשי התפתחותי שעברתי ללא שום קשר למצב השיניים שלי.

אחת ההנחיות שקיבלתי על עצמי לשלב בחיי, היא ההנחיה של דיוויד דיידה ב"דרך גבר": "חייה את חייך עם לב פתוח, אפילו שזה כואב"לקח לי זמן לרדת לעומקה של ההנחיה הזו, ועוד זמן ליישם אותה, ואני עדיין לומד את זה. הכוונה הרחבה של ההנחיה היא שאם מישהי, או מישהו פוגע בי, אז אני לא מתקפל, נסגר ונסוג לאחור, אלא מתבונן על זה, נושם אל זה ושואל: למה נפגעתי? על איזו נקודה רגישה זה לחץ לי? אולי אני צריך להודות על ההזדמנות לפגוש את הפגיעות שבי ולבחון אותה? ואולי זו גם הזדמנות לרפא אותה? וגם אם לא מצאתי שום תועלת בכאב, אז אני מודה על התזכורת לזה שאני חי ומרגיש את הכאב.

בקיצור – התיידדתי עם האפשרות לחוות כאב, האפשרות הזו כבר לא מפחידה אותי. אני לא מפחד להעלב ולהפגע. כמו סטיבן סיגל – אני מקבל את המכה בתנועת אייקידו ומרכך אותה, היא כבר לא משתקת אותי. ועוד דבר למדתי – יש לי כלי הגנה עוצמתיים במיוחד – השחרור והנשימה! בעזרת שחרור והרפיה של הגוף ונשימה מודעת, אני יכול לקבל כל כאב שמגיע אלי, להעביר אותו דרכי, לחוש אותו, לא להתנגד לו, וכך לאפשר לו לזרום הלאה, לשחרר אותו ממני. אז לקחתי את התרגול הזה מהגוף הרגשי אל הגוף הפיסי, ואמרתי לעצמי קודם כל שאני מחבק את הדמות של הילד שמפחד מרופא השיניים. הילד שהבטיחו לו שלא יכאב לו, ואז הכאיבו לו אחושילינג! וכך הוא איבד אמון ברופאי שיניים, ואולי אפילו בהבטחות של מבוגרים בכלל… חיבקתי אותו והודתי לו שהוא שמר עלי כל השנים מלהפגע שוב מחוסר אמון, ואז שחררתי אותו, כי עכשיו אני סומך על הרופא שלי, ומוכן לטפל בעצמי כדי שיהיו לי שיניים יפות ובריאות. וכך, יחד עם הידיעה שיש לי את הנשימה שתשמור עלי, ועם האמון שנתתי ברופא השיניים המקסים שבחרתי בו, יכולתי לפסוע אל עבר כסא הטיפולים ולהתמסר לטיפול.

עזרה גם ההנחיה של הרופא המקסים שלי, שאם כואב לי, אז שארים את ידי השמאלית והוא יפסיק. והוא עמד בזה בכל פעם שהרמתי את היד! (פעמים אחדות בלבד).

עזר גם מסך הטלוויזיה שהותקן ממש ממולי, על התקרה, ואוזניות הבלוטות' שלאוזניי שסייעו לי לנטרל את רעשי המקדחה המפחידים… אין ספק שהסחת הדעת הטלוויזיונית מפעולת הטיפול איפשרה לי לשרוד אותו בקלות יחסית.

אבל עדיין, בטיפולים הראשונים, הפחד נכח! היו טיפולים שבהם הרגשתי את הפחד מעקצץ את קצות האצבעות, את תחושת הסחרחורת מתחילה, ידעתי שזו הדרך המובילה להתעלפות, ובכל פעם שלפתי את כלי הנשימות – שאפתי עמוק, החזקתי, ואז נשפתי באיטיות, ועוד החזקתי קצת בריק, תוך כדי הנשימה שחררתי והרפתי את הגוף.

זה קל כשעושים את זה במדיטציה, אבל זה מאד לא פשוט כאשר באותו הזמן הרופא מאתגר את גמישות הלוע שלי, חופר בבשר של החיך, ושובר עם פלאייר שרידי שיניים בעקירה כירורגית, בזמן שהסייעת דוחפת לי לפה 2 סקשנים כדי לשאוב את הדם והרוק…

אז ככה לסיום אני רוצה להודות מכל הלב לרופא המופלא בעדינותו, אנושיותו וכנותו – ד"ר עמיר ארז.
(טלפון במרפאה: 04-8378343, שדרות הנשיא 58 חיפה – אני ממליץ עליו בפה מלא שיניים!)

ותודה מיוחדת גם לבן-דודתי האהוב תומר צהובני שהכיר לי אותו.

גבר, גם אתה מפחד מטיפול שיניים? אתה מוזמן לדבר איתי, וביחד נעבוד על שחרור הפחד.